המשותף והמבדיל כסיבה לחיבה
בתחילת פרשתנו שמות כתוב "ואלה שמות בני ישראל". ופירש רש"י "אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן . . מכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא".
ולכאורה יש לשאול, הרי מספר בני ישראל וגם קריאה בשמותיהם, שניהם מבטאים חיבתן של ישראל, וכמו שרואים, שדברים שיקרים ללבו של אדם וחשובים וחביבים אצלו, רוצה אדם לדעת מספרם המדוייק. וכן אדם שאוהבים ביותר, מזכירים שמו תמיד, ובזה מבטאים את האהבה והחיבה אליו. וא"כ, מדוע לא הי' מספיק זה שספר ה' את ישראל, הרי בזה כבר "הודיע חיבתן", ולמה הי' נצרך גם להזכיר שמותיהם?
ויש לומר הביאור בזה:
מספר וקריאה בשם מורים על דברים שונים זה מזה:
מספר מורה על הנקודה המשותפת בין הדברים הנמנים. שהרי זה שסופרים דברים שונים ביחד הוא מפני שיש בכל דברים אלו צד השווה, והוא הגורם לזה שנכללים כל הדברים ביחד במספר. וכמו שרואים, שדברים שאין בהם צד השווה ונקודה משותפת לא סופרים יחד. אך קריאה בשם מורה על הדבר שבו הוא מובדל מהשני, שלכן אין להם אותו שם, אלא כל דבר יש לו שם אחר ושונה מחבירו.
וזהו מה שחיבתם של ישראל "נודעה" במספר ובקריאה בשם, כי חיבתם של ישראל, שני ענינים יש בה:
מספר בני ישראל באה להודיע, שיש נקודה משותפת לכל עם ישראל, היא נקודת היהדות, ששווה היא בכל ישראל, שמצד זה חביבים הם לפני הקב"ה, וכולל את ישראל יחד בספירתו. ומוסיף על זה הקריאה בשמותיהם, שכל אחד מישראל יש לו מעלות מיוחדות בפני עצמו, שמצד מעלת כל איש ישראל הפרטית חביב הוא לפני הקב"ה, שלכן קורא אותו הקב"ה בשמו הפרטי, להודיע חיבתו.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ו עמ' 6 ואילך)
