הדאגה – סיבה לצרה ר"ל
בפרשתנו שמות נאמר "וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. וישמע פרעה גו' ויבקש להרוג את משה ויברח משה גו'" (ב, יד-טו).ולכאורה תמוה, מדוע מספר הכתוב פרט זה ש"ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", הרי יראה זו לא גרמה לשום מעשה, שהרי לא ברח משה אל מדין אלא אחרי ששמע פרעה על כך וביקש להרגו?
ויש לבאר, שבזה משמיענו הכתוב יסוד גדול במדת הבטחון. ענינה של מדת הבטחון, אינה (רק) שהאדם מאמין, שכיון שחסדי השם הם בלי מדידה והגבלה, לכן יקבל האדם את חסדי השם בלי שום עבודה מצדו. אלא בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מיגיעת האדם. שעל ידי שהאדם סומך באמת רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג עמו באופן זה, שמטיב עמו.
וזוהי כוונת הכתוב בפרשתנו, שמספר על יראתו של משה כששמע מהעברי "הלהרגני גו' כאשר הרגת את המצרי" – להשמיענו יסוד זה במדת הבטחון, שהבטחון עצמו הוא המביא וגורם לישועת ה', ומכלל הן אתה שומע לאו, שזה שהאדם לא נחלץ מצרה הרי זה מפני שהיה חסר בבטחון שלו.
וזהו מה שנאמר:"ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (ומיד לאחרי זה) וישמע פרעה גו' ויבקש להרוג את משה ויברח משה גו'": כיון שמשה היה ירא לנפשו ולא בטח בהשם שלא יבוא לו שום היזק ח"ו, הרי זה גרם ש"וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה" והוצרך לברוח ממנו. מה שאין כן אם היה בוטח בבטחון גמור בהשם, ולא היה דואג כלל מהמצב שנמצא בו, הרי זה גופא היה פועל שהיה הדבר נשכח, והיה טוב לו בטוב הנראה והנגלה.
ומכאן למדנו גם הוראה למעשה בפועל:
כשאדם פוגע במניעות ועיכובים על שמירת התורה והמצוות, עליו לדעת, שביטול מניעות ועיכובים אלו תלוי בו ובהנהגתו. שאם יש לו בטחון גמור בהשם, שהוא יתברך יעזור שיהיה טוב, עד שהוא במנוחה גמורה בלי שום דאגה כלל, הרי כן יהיה לפועל, שיתבטלו כל המניעות ועיכובים, וטוב יהיה לו בטוב הנראה והנגלה.
(יעויין בארוכה לקוטי שיחות חל"ו עמ' 1 ואילך)
