במאתיים שנה האחרונות, מילת המפתח היא: קידמה. הטכנולוגיה מתפתחת ללא הרף, ומה שהוגדר אתמול כפריצת דרך, הופך היום למיושן. העולם מתקדם בצעדי ענק, ומה עם היהדות, האם היא נשארת מאחור?

לעיתים, הדת נתפסת כפרימיטיבית ושמרנית. גם בפרקי אבות נאמר "איזהו עשיר – השמח בחלקו", ומכך אפשר להבין כי יש להסתפק בקיים. לכאורה, התורה אינה נותנת מקום להתקדמות והתחדשות.
אולם, החסידות מסבירה כי רק בתחומים חומריים יש לאדם לשמוח בחלקו. במישור הרוחני, לעומת זאת, יש להביט למעלה ולעולם לא להסתפק בקיים. התורה מעודדת התקדמות אינסופית, מבלי להתפשר על הערכים הבסיסיים.
מסר זה מודגש בשם הפרשה – "מסעי". על פניו, הפרשה עוסקת בתחנות בהם עברו בני ישראל במדבר. עם זאת, במקום לכתוב "אלה תחנות בני ישראל", התורה בוחרת להדגיש "אלה מסעי בני ישראל". ללמדנו, כי לא העצירה היא העיקר, אלא הנסיעה וההתקדמות שבאה בעקבותיה.
וכאשר שואפים לפרוץ קדימה, אכן מצליחים לעשות זאת. כפי שניתן ללמוד מהסיפור הבא:
ליד הבית בו גר הרבי מליובאוויטש בילדותו, עמד עץ גבוה. ילדי השכונה נהגו לטפס עליו, אך לעיתים קרובות היו נופלים באמצע הטיפוס. לעומת זאת הרבי, שהיה בן שש בלבד, היה מצליח להגיע עד צמרת העץ מבלי ליפול. כששאלו אותו כיצד הוא מצליח, בעוד הילדים האחרים מתקשים, השיב: "כשהילדים מטפסים הם מסתכלים למטה, וכך מתמלאים חרדה ונופלים. אולם כאשר אני מטפס, עיניי מופנות כלפי מעלה, וכך יש לי כוח להגיע עד לצמרת".
ואכן, במהלך השנים לימד הרבי שלא לנוח על זרי דפנה. מה שהיה טוב עבור אתמול, היום כבר אינו מספיק.
מכאן נגזר גם היחס לפיתוחים חדשניים. כחלק מהגדילה בתורה ומצוות, יש להשתמש בכלים מתקדמים ובאפשרויות הטכנולוגיות החדישות ביותר. שיעור תורה המשודר בטלויזיה, נגישות לספרים תורניים דרך האינטרנט וכדומה, זה המימוש הטוב ביותר של הקידמה הטכנולוגית.
בשתי מילים: "מעלים בקודש"; ובמילה אחת: "ופרצת!".