נשיא ישראל מפר את הצורך בנדרים
בתחילת פרשתנו מטות: "וידבר משה אל ראשי המטות גו' איש כי ידור נדר". וברש"י: "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה כו', ומה ראה לאומרה כאן, לימד שהפרת נדרים ביחיד מומחה".
ויש לבאר, על דרך הדרש, את הטעם לכך שמכך ש"חלק כבוד לנשיאים" בפרשת נדרים, למדים דין בהפרת נדרים דייקא, ולא בקיום נדרים:
שנינו באבות (פ"ג מי"ג)"נדרים סייג לפרישות". כלומר, שהפרישה מענייני עולם הזה, הנהגה רצויה היא, והדרך להנהגה טובה זו, היא ע"י נדרים. אולם לאידך איתא בירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) גבי נדרים ושלילתם: "לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים"?!
אלא שהדבר תלוי בדרגת האדם:
כאשר יש לאדם חלישות בעבודתו לקונו, אזי "נדרים סייג לפרישות". עליו לפרוש ולסייג עצמו מענייני העולם, כי התעסקותו בעניינים אלו עלולה לגרום לו לירידה ח"ו בעבודת ה'.
אך מי שהולך בדרך המלך בעבודתו לקונו, אסור לו לפרוש מענייני עולם הזה. אדרבה, תפקיד האדם עלי אדמות הוא לעסוק בענייני עולם הזה דייקא, ולזככם עד שיהיה העולם כולו דירה ומכון לו ית' (ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו), וממילא – "דייך מה שאסרה עליך תורה".
וזהו הקשר המיוחד בין הפרת נדרים לנשיאים: תפקידם של נשיאי ישראל הוא לרומם את בני ישראל למעמד ומצב כזה שהם אינם זקוקים להיות פרושים מענייני העולם כדי שלא ליפול בו ח"ו, אלא שיש בכוחם כן לעסוק בו, ולהעלות אותו לקדושה.
(ע"פ לקוטי שיחות חלק י"ג ע' 106 ואילך)
