בפרשתנו חוקת מובא ענין עשיית נחש נחושת – "ויעש משה נחש נחושת" (כא, ט). ופרש רש"י "לא נאמר לו לעשותו של נחושת אלא אמר משה, הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת".
והנה, לפני זה כתוב מפורש שהקב"ה אמר "עשה לך שרף" ולא הזכיר "נחש", ומזה שכותב רש"י "הקב"ה קוראו נחש", רואים שאכן אמר הקב"ה למשה "נחש", ורק שלא הזכירו הכתוב. וצריך ביאור הטעם לזה.
ויש לבאר זה על פי מה שאמרו רז"ל "שאלו לתורה חוטא מה עונשו, א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה . . א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו" (ילקוט שמעוני לתהלים כה). ומבואר בספרים (אור התורה יו"כ ס"ע א'תקנז ואילך. לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1152) הפירוש בזה, שמצד התורה, ישנם מדידות והגבלות ושיעורים, ועל כן אין בכוח התשובה לבד לכפר לגמרי על הזדונות, כי אם גם על ידי הקרבן שבא גם הוא לאחרי התשובה, שבכח התשובה לפעול שהזדונות ייעשו כשגגות, והקרבן שלאחר מכן מכפר על השגגות.
אך הקב"ה נעלה הוא מכל מדידה והגבלה, ו"מי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח, ד), וגם אם "רבו פשעיך, מה תעשה לו" (איוב לה, ו), ולכן אמר הקב"ה שאפילו בכוח התשובה לבד להפוך הזדונות לזכיות.
והנה, "נחש דא יצר הרע" (זח"א לה, א), ו"נחש" זה נהפך כאן לדבר המחי' וטוב המחי' ומרפא את ישראל. וענין זה נפעל על ידי ש"היו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים".
ולכן לא נזכר ה"נחש" בתורה, כי מצד התורה אין בכח התשובה להפוך את ה"זדונות" והנחש לזכיות ולדבר המחי', ורק "הקב"ה קוראו נחש", כי בכוחו של הקב"ה לבד להפוך גם את הנחש שייהפך לדבר המחי' ולזכיות גדולות.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 76 ואילך)
