יעקב – ימי החול, וישראל – שבת
בפרשתנו וישלח נאמר ליעקב "שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהי' שמך" (לה, י). ואמרו חז"ל "כל הקורא לאברהם אברם – עובר בעשה . . עובר בלאו. . אלא מעתה, הקורא ליעקב יעקב הכי נמי? – שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב: ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב" (ברכות יג, א). ונמצא, שגם השם "יעקב" וגם השם "ישראל" נותרו על כנם.
ויש לומר, שהוא מפני שבעבודת בני ישראל, קיימים שני שמות אלו:
מבואר בספרי חסידות שב' שמות אלו מורים על שתי דרגות בעבודת השם הקיימות אצל כל איש ישראל: השם "יעקב" מורה על לקיחת הברכות מעשיו במרמה, "בעקבה וברמיה" (רש"י פרשתנו לב, כט) ואילו השם "ישראל" מורה על לקיחת הברכה משרו של עשיו "בשררה וגילוי פנים" (רש"י שם).
משמעות הדברים בעבודת השם:
ברכות יצחק היו "מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שפע גדול בגשמיות. ויש שתי דרכים כיצד יהודי, בן יעקב וישראל, מקבל "ברכות" אלו.
הדרך האחת היא באופן ד"יעקב" – "עקבה ורמיה". כמו יעקב שהתנהג באופן ד"רמיה", ולבש בגדי נמרוד (שהמריד "כל העולם על הקב"ה" (רש"י בראשית י, ח)) – כך היהודי מתלבש בלבושי העולם, וכביכול אוכל וישן כמו שאר בני האדם. אך באמת זו רמיה, כיון שהיהודי עושה זאת כדי להוציא מזה ניצוצי קדושה, עי"ז שאינו משתמש בעולם כמו הגויים להבדיל, אלא הוא אוכל וישן וכו' לשם שמים, שיהיה לו כח לעבודת השם.
הדרך השניה והיא נעלית עוד יותר, היא באופן ד"ישראל" – "שררה וגילוי פנים": אין היהודי מעמיד פנים כאילו הוא "צריך" את ענייני העולם כיון שהוא רעב וצמא, אלא הוא מתנהג מלכתחילה באופן דבעל-הבית על העולם. וכמו בסעודות שבת ויום טוב, אשר הוא מכין סעודה "לכבוד שבת", דהיינו, שהסעודה עצמה היא מצוה, ולא רק "לשם שמים".
באופן כללי, הדרך הראשונה שייכת לכל אחד, ואילו הדרך השני היא "עבודת הצדיקים" שאכילתם ושתייתם קודש. אבל בעומק יש בכל אחד שתי הבחינות, שעבודת ימי החול הם באופן ד"יעקב" ועבודת יום השבת – בחינת "ישראל". ולכן "אהדרי' קרא" ושני השמות, יעקב וישראל, נשארו על כנם, כי בכל אחד מישראל יש עבודת "יעקב" וגם עבודת "ישראל".
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 795 ואילך)
