על הפסוק בפרשתנו ויקרא "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ב, א) כתוב בתורת כהנים "קרבן – מלמד שהיחיד מתנדב עצים".
ולכאורה תמוה, הרי "עצים" אינם חלק מהקרבנות, כי אם כמו "הכשר מצוה", שכדי שהקרבנות יוכלו להישרף צריכים גם "עצים", ואם כן, כיצד אפשר לרבות מ"קרבן" שאפשר להתנדב עצים, והאיך אפשר לקרוא "עצים" בשם "קרבן"?
ויש לומר הביאור בזה:
ענין הקרבנות ברוחניות הוא שיקריב האדם וימסור את עצמו להקב"ה. ובקרבנות ישנם כמה וכמה סוגים שבכל אחד מהם מקריבים חלקים אחרים מן הקרבן לה', כי גם בעבודה הרוחנית – בכל סוג קרבן צריך האדם להקריב חלקים ופרטים מסויימים מעצמו ולמסרם לה'.
אמנם, למרות שישנם סוגים שונים בקרבנות, מ"מ התחלת ויסוד כל הקרבנות הם שצריך האדם להיות מוכן למסור את כל מהותו אל השי"ת, ולא רק חלקים מסויימים. וזהו מה שעם כל סוג קרבן, איזו שהיא, שורפים עצים, כי עץ מורה על מהות האדם עצמו – "האדם עץ השדה" (שופטים כ, יט). והרי זה מורה שבכל קרבן נשרף ונמסר לה' לא רק פרטים מסויימים אלא גם "האדם עץ השדה" – מהות האדם עצמו.
ועל פי זה מובן, שלמרות שהעצים הם "מכשירי מצוה" מ"מ אפשר לקרותם בשם קרבן, כי מהות ענין ה"קרבנות" – שיקריב האדם את עצמו לה' – מתבטא בענין העצים דווקא. ואדרבה, זה שהאדם מתנדב "עצים" שנשרפים ונכלים לגמרי על המזבח, והם "מכשירי מצוה" בלבד, הרי זה מורה שמוסר ומקריב את נפשו לה' לגמרי, ואינו פועל לשם תועלת אישית. כי, גם אם אין בנדבתו מצוה כי אם "מכשירי מצוה", מוכן הוא להקריבו ולנדבו, כי מסר נפשו והקריבו לה' לגמרי – והרי זה אמיתית ענין הקרבן לה'.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 7 ואילך)
