פרשת ויקהל  פקודי – הגיגים ודברי תורה לאור החסידות ולשולחן שבת לפרשת השבוע

פרשת ויקהל פקודי – הגיגים ודברי תורה לאור החסידות ולשולחן שבת לפרשת השבוע

ממתק לשבת פרשת ויקהל פקודי תשע"ז

‎מספר שליח הרבי בבנגקוק:
באחד השיעורים שמסרתי בבית חב"ד בבנגקוק פנה אלי אחד המטיילים בשאלה, האם באמת הפרטים הקטנים כל כך חשובים לאלוקים? האם באמת משנה לו אם אדליק את האור בשבת? או אחכה דווקא שש שעות אחרי אכילת בשר?

‎סיפרתי לו על הרב אהרן מוס מאוסטרליה, שיש לו אתר לשאלות ותשובות ביהדות, מישהו מהגולשים שאל אותו את השאלה הזו, והוא לא ענה, כשעברו כמה ימים, כתב לו אותו גולש ״בדרך כלל אתה עונה מיד, האם עלי להסיק שהפעם אין לך תשובה?״ תשובתו של הרב לא איחרה לבוא ״האמת היא שמיד כשהגיעה השאלה ישבתי לכתוב תשובה, אבל כשהקלדתי את כתובת המייל שלך, בטעות כתבתי ״gmailcom״ ושכחתי את הנקודה באמצע, וכמובן שהמייל לא הגיע ליעדו, כששאלתי את טכנאי המחשבים שלי למה זה לא עובר? הוא אמר לי שזה בגלל הנקודה החסרה, שאלתי אותו, ״זה

לא נראה לך קטנוני להחזיר מייל בגלל נקודה? הרי זה ברור שכוונתי הייתה לג׳ימייל, והוא הסביר לי שבשפת האינטרנט כל נקודה חשובה ובלעדיה המייל לא יעבור, לכן אם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה באינטרנט -לך תלמד אינטרנט, אם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה הקטנה ביהדות, את חשיבות הפרטים הקטנים- לך תלמד יהדות!

*

‎הסברתי לאותו מטייל שהקשר שלנו עם אלוקים הוא פריבילגיה מיוחדת ומתנה גדולה! ואך טבעי הוא שכמו שאדם פשוט לא יוכל להיפגש עם המלך ולהתחבק איתו אלא אם כן המלך יחפוץ בכך, כך גם האפשרות שלנו לקשר עם הקב״ה היא רק בזכות זה שהוא רצה ואיפשר קשר איתנו. קשר זה מותנה בכך שזה יהיה בדיוק בצורה שהוא ציווה עלינו. הוא נתן לנו את מספרו האישי "613" ואמר לנו שבאמצעות 613 המצוות האלו נוכל להתחבר איתו – באמצעות כולם יחד ובאמצעות כל פרט ופרט ממצוות אלו. זה החיבוק שלנו עם המלך. לכן דווקא אם נקיים את הסיסמא מבלי להחסיר אות או ספרה אחת יווצר הקשר בצורה הנכונה.

‎זו בדיוק הנקודה שאנחנו רואים בפרשיות שאנו קוראים בשבועות אלו. אנחנו קוראים על הציווי לבנות משכן ועל הבנייה בפועל. התורה מפרטת על המשכן ועל כל כליו, בדיוק את גודלם וצורתם ומאיזה חומרים הם צריכים להיות, עם המון פרטים שלכאורה לא נראים משמעותיים, משה אומר לעם ישראל על פי ציווי השם, כי גם אם לפעמים כשמסתכלים על התמונה הכללית, לא שמים לב לחשיבות הפרטים, הרי כשמתקרבים נשים לב שכל פרט חשוב, כשאתם הולכים לבנות בית ומשכן להשם, שימו לב לפרטים הקטנים שיבואו לידי ביטוי, לא רק במשכן שתבנו אלא גם בחייכם הפרטיים, וכך תזכו להשראת השכינה בתוככם .

*

‎יהי רצון שנזכה לבנות את המשכן בתוכנו ולראות את אלוקים בכל הפרטים הקטנים בחיינו ובע"ה בקרוב נזכה להשראת השכינה בבית המקדש בגאולה שלימה.

 

מסרון השבוע – פרשת ויקהל-פקודי
חתן, כלה וחופה

יצא לי להיות בכמה חופות לאחרונה. שאלתי את עצמי: יש חתן, יש כלה, יש טבעת, אז למה הם אמורים להיות מתחת לחופה?

השבוע אנו מחברים שתי פרשיות מנוגדות – ויקהל ופקודי. "ויקהל" מייצג את האיחוד של כולם ביחד, ואילו "פקודי" מייצג את ספירת כל אחד לחוד.

חיבור הפרשיות מלמד לחבר בין "אני" ו"אנחנו":
קודם כל ויקהל, אנחנו. עלינו לדאוג לטובת הכלל, להקריב למען העם.
אחר כך גם פקודי, אני. יש לתת מקום לכל אחד באופן אינדיבידואלי, לממש את הייחודיות האישית.

זה הרעיון של חופה. הדבק האמיתי הוא הכלל שגדול מסך חלקיו. החתן והכלה מקימים יחד משהו גדול משניהם – בית ומשפחה. לכן שניהם צריכים להיות מתחת לחופה אחת. עליהן חעשות הכול לטפח את הבית המשותף.
אך לא די לדאוג לכלל. כל אחד מבני הזוג אמור לבטא את עצמו ולתת מקום לביטוי הייחודי של בן הזוג.

איך אמר רבי אריה לוין: דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו…

שבת שלום וחודש טוב!
הרב חיים הבר
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע

 

חבל על הזמן

שעון הקיץ תפס את כולנו לא מוכנים, חבל"ז. כל כך הרבה תכננו לעשות בשעה שנעלמה לה פתאום…

בדמי הכיס שקיבל רבי יוסף יצחק (הריי"צ) מאביו בילדותו, בגין שינון משניות בעל פה, הוא התלבט אם לקנות ספרי קודש או שעון. בסוף הוא בחר בשעון שיזכיר לו לנצל את הזמן וללמוד בספרים…

בשבת שלפני חודש ניסן, נקרא ל'מפטיר' בפרשת 'החודש' בה קיבל עם ישראל, לקראת יציאת מצרים, את מצוותו הראשונה לקדש את החודשים, ולקבוע את זמני המועדים. המסר הנצחי הוא קדושת וניצול הזמן. רגעים קטנים ויקרים, יוצרים חיים מלאי משמעות.

 

 

השבת פרשת ויקהל פקודי ( כוחו של מעשה גשמי)

פרשת פקודי נפתחת בפסוק "אלה פקודי המשכן", ובהמשך מופיע דיווח על כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו לצורך עבודת המשכן, ועל השימושים שנעשו בהן. מפרשים מסבירים, שמשה רבנו ראה צורך למסור דין-וחשבון מפורט של כל הנדבות שעברו תחת ידיו, ובכך להורות לגבאי-הצדקה את חובתם להיות נקיים מה' ומישראל.

אולם עיון בדיווח זה מגלה מיד כי הוא חלקי ביותר. מופיע פירוט של השימושים בכסף ובנחושת בלבד, אך אין פירוט על שימושיו של הזהב. גם הסיכום של הכסף מתייחס רק לתרומת 'מחצית השקל' ולא לתרומות שניתנו כחלק מנדבת המשכן. אין דיווח של עשרה חומרים נוספים (תכלת, ארגמן וכו') שניתנו לצורך המשכן. כמו-כן, התורה סיפרה שהתרומות היו "והותר", ואין פירוט כמה היו העודפים ומה נעשה בהם.

רש"י אומר, שכאן "נמנו כל משקלי נדבת המשכן". כלומר, אין כאן יומרה להגיש דוח מפורט של כל הנדבות ושימושיהן, אלא לפרט את משקל הנדבות העיקריות שניתנו למשכן.

התורה מספרת לנו בכך, שמשה רבנו, כממונה על הקמת המשכן, ניהל חשבון של כל התרומות והנדבות. לכן אין צורך לפרט את כל הפריטים ואת כל החומרים ושימושיהם, אלא די בפירוט כללי של החומרים העיקריים. דוגמאות אלה מלמדות, שמשה רבנו ניהל את כל התרומות כראוי לממונה אמיתי.

ברשימה זו יש דבר בעל משמעות עמוקה. משה מציין דווקא את משקל הדברים ולא את ערכם. משקל מסמל את הצד החומרי של הדבר, ואילו ערכו מסמל את צידו הרוחני, ובתרומת המשכן נמנים הדברים דווקא לפי משקלם.

בחיי האדם, 'משקל' מסמל את עצם העשייה, וה'ערך' מסמל את הכוונות והמשמעויות הטמונות בה. כשיהודי מקיים מצווה, יש כאן עצם המעשה של קיום המצווה, ויש הכוונות והתחושות שעומדות מאחורי המעשה היבש. והנה, לגבי עשיית משכן לה' מציינים דווקא את ה'משקל' – את עצם המעשה.

יש כאן הוראה נצחית, שהמשכן שכל יהודי צריך לעשות לקב"ה אינו נעשה רק על-ידי פעילות רוחנית של כוונה ורגש, אלא גם על-ידי פעולה גשמית, ארצית. כשיהודי עושה מעשה גשמי אשר "פוקד על-פי משה" – נעשים המעשים הגשמיים שלו משכן לשכינה.

ועד כדי כך, שגם ה'מטבע' שיהודי נותן, נעשה "מטבע של אש" – הוא נעשה חדור באש הנשמה האלוקית שבקרבו. בכך אכן נבנה משכן פרטי לה', ודבר זה ממהר עוד יותר את בניין בית-המקדש הכללי השלישי, שבו יתגלה הקב"ה בעצמו תיכף ומיד ממש.

(על-פי לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 272)

שבת שלום !!!
מוקדש לזכות הת' מנחם מנדל בן נחמה דינה לרפואה שלימה

 

 

מסרון קצר לפרשת ויקהל מאיזה צד שלא תקראו את זה

בתקופת מלחמת יום הכיפורים, ניסתה גולדה מאיר לשכנע את קיסינג'ר לעמוד לימינה של ישראל. קיסינג'ר השיב לה: קודם כל אני אמריקני, אחר־כך מזכיר המדינה של ארצות הברית ורק אחר־כך יהודי… גולדה הגיבה: באנגלית כותבים את זה משמאל לימין, אבל אצלנו בישראל קוראים מימין לשמאל…

כאשר אלוקים נתן למשה את מצוות מחצית השקל לטובת הקמת המשכן, עליה נקרא השבת, הוא הראה לו מטבע של אש.
בכך רומז לו אלוקים, בין היתר, שכמו שאיננו מפסידים כשאנו נותנים למישהו אחר מהאש שלנו, שהיא משאב רוחני בלתי מתכלה, כך הצדקה אינה מחסרת מהנותן.

וכך גם המילה "ונתנו" נקראת משני הכיוונים, להורות שכל נתינה מחזירה את עצמה לנותן.

 

 

ממתק לשבת פרשת ויקהל תשע"ט

נער צעיר ישב פעם אצל סבו העשיר וביקש לדעת כיצד התעשר, סיפר לו הסבא "כשהייתי ילד קטן נפטרו הורי, נותרתי לבדי והייתי רעב ללחם, ראה אותי איש טוב ונתן לי תפוח, התפוח היה מאוד יפה והחלטתי למנף אותו ניקיתי את התפוח עד שהיה מבריק נעמדתי בשוק והצעתי אותו למכירה, עבר מישהו וקנה אותו בעשר רובל, בכסף זה קניתי שני תפוחים יפים וגם אותם הברקתי ומכרתי אותם בכפול, וכך מיום ליום התרחב הדוכן שלי, יום אחד הודיעו לי שהדוד שלי נפטר והוריש לי את כל כספו וכך התעשרתי…"

הסבא המשיך ואמר לנכד "בטח תחשוב שסתם בזבזתי את זמני במכירת תפוחים, אבל החבר של הדוד סיפר לי שנים אחר כך שהדוד החליט להוריש לי את כספו רק אחרי ששמע שאני מתאמץ ועובד קשה לפרנסתי.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הציווי "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' אלוקיך" לומדים חז"ל שגם העבודה בששת הימים היא ציווי אלוקי אלא שעל האדם לזכור שגם העבודה שהוא עושה במשך השבוע היא רק כלי לברכת השם ובסופו של דבר ברכת השם היא תעשיר, יכול אדם לומר אם השם מפרנס אותי הרי הוא יכול לעשות את זה בלי עבודתי, למה שאתאמץ? באה התורה ומזכירה לי שיש ציווי לאדם לעבוד וכפי שנאמר "אשר ברא אלוקים לעשות" הקב"ה נתן לנו עולם שעלינו לעבוד בו ולתקנו ועל האדם לזכור שהוא אמנם צריך לעשות את התלוי בו ובסופו של דבר ברכת השם היא תעשיר.

את הציווי על העבודה במשך השבוע והמנוחה בשבת כתבה לנו התורה תוך כדי הציווי על מלאכת המשכן כדי ללמד אותנו שגם בעבודת האדם ביום יום ביכולתו להשרות את השכינה בכל מעשה ידיו אם רק יעשה את זה בצורה הנכונה ובאמונה המלאה שכל עבודתו היא רק ככלי לברכת השם.

יהי רצון שנזכור את תפקידנו ועבודתנו בעולם ונזכה לראות את ברכת השם בכל מעשה ידינו כדרך להפיכת העולם למקום טוב ומושלם יותר וכהכנה לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

בפרשת פקודי המסיימת את ספר שמות מתוארת הקמת המשכן והשראת השכינה במשכן והתורה מסיימת במילים "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל" מפסוק זה נשמע שדווקא כשהענן עולה מעל המשכן וכביכול השכינה מסתלקת מעם ישראל דווקא אז הם מתקרבים לארץ ישראל, לכאורה זה נוגד את ההגיון הרי ההתקרבות לארץ היתה צריכה להיות תמיד דווקא כשהשכינה שורה עליהם?
אלא שתכלית הבריאה היא לעשות לקב"ה דירה דווקא בתחתונים, כשהשכינה נמצאת ושורה אין אתגר ולכן זה לא מספיק מקרב אותנו, כשהשכינה נעלמת כביכול ואנחנו עובדים קשה בכוח שלנו זה מה שמקרב אותנו ומביא אותנו לארץ ישראל.
לכל אחד מאיתנו יש אתגרים וקשיים בחיים ולפעמים עולה בלבנו השאלה למה עשה ה' ככה? למה הוא מאתגר אותי כל כך? האם לא יותר פשוט שיתן לי כל מה שצריך ואז אוכל לעבוד אותו בשמחה ובקלות, באה התורה ואומרת לנו שדווקא בהעלות הענן ייסעו, כשאתה מאותגר אתה מוציא את הכוחות האמיתיים והפנימיים שלך ומגיע למקומות יותר גבוהים ומתקרב יותר לארץ ישראל.
יהי רצון שנזכה כבר לסיים את העבודה הקשה ולהגיע עם כל עם ישראל לארץ ישראל בגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך

הדפס או שתף ברשתות החברתיות וגם בוואצ-אפ. אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות.
  •  
  •  
  •  
  • 122
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •   
  •  
  •  
    122
    Shares
טיול בניו יורק
כנסו לקרוא חוויות של מטיילים
המלונית של צבי בניו יורק
נוח לכיס ונוח לטיול

 

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. השבת פרשת פקודי
    (כשיורד החושך, יוצאים למסע)

    השבת אנו מסיימים את קריאת ספר שמות, המכונה 'ספר הגאולה', שבו מתוארת יציאת עם-ישראל ממצרים. הספר מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ובגילוי השכינה שהיה בו. בסיום הדברים אומרת התורה: "ובהיעלות הענן מעל המשכן, יסעו בני-ישראל בכל מסעיהם".
    נשאלת כאן שאלה כפולה:
    א) מה לעניין זה ולהקמת המשכן? עניין זה שייך, לכאורה, לסדרי המסעות של בני-ישראל?
    ב) מהדברים משתמע, שהנסיעה וההתקרבות לארץ-ישראל קשורה דווקא בהסתלקות השכינה – דווקא "בהיעלות הענן" אז "יסעו בני-ישראל"; זאת למה?

    התשובה לשתי השאלות הללו היא אחת: התכלית של הכול, הן של המשכן והן של הבריאה כולה, מקופלת בכך שבני-ישראל 'נוסעים' דווקא "בהיעלות הענן". אין זו רבותא לעשות את רצון-ה' בשעה ששכינתו נמצאת בגלוי למטה. התכלית היא להגיע אל הקדושה גם כאשר זו מוסתרת וחבויה, כאשר כלפי-חוץ נראה שענן-ה' נתעלה ואינו נמצא כאן.
    המדרש אומר: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". וכי יש לפניו תחתונים ועליונים? אלא "תחתונים" – הכוונה היא למצב שאין הקדושה מאירה בגלוי, דבר שמביא עמו נחיתות רוחנית גדולה.
    וזו כוונת הבריאה: שמקום 'תחתון' זה, שאין בו גילוי שכינה, יהיה 'דירה' לקב"ה – שאף שהקדושה אינה מתגלית כאן מצד-עצמה, ישכינו אותה בני-ישראל על-ידי התורה והמצוות.

    לאור זאת מובן, שכאשר ענן-ה' נמצא למטה והכול רואים את גילוי השכינה, אין העולם הזה יכול להיחשב 'תחתון', וממילא לא יכולה להתגשם כוונת הבריאה. רק כאשר ענן-ה' עולה למעלה ואורו אינו מאיר כאן בגלוי – אז מתחילים ה'מסעות' של בני-ישראל, בדרכם להגשמת רצון-ה'.
    כל ייעודו של המשכן, הוא להעניק לעם-ישראל את הכוח להביא את הקדושה אל תוך העולם, דווקא "בהיעלות הענן". לכן מסתיים סיפור הקמת המשכן בפסוק המדבר על "היעלות הענן", שכן זוהי כל תכליתו של משכן-ה'.

    יש בכך גם הנחיה נצחית: בזמן-הזה, כאשר עם-ישראל שרוי בגלות – כשחשכה רוחנית שוררת בעולם – זה הזמן שבו צריך להשתדל ביותר לעסוק בתורה ובמצוות. אסור לנו להירתע מחושך הגלות. אדרבה, עלינו להבין שזו התכלית והמטרה – להאיר באור התורה דווקא את החושך.
    כשם שסילוק השכינה מהמשכן היווה את האות להתקדם במסע – כך גם הגלות והחשכה הרוחנית, הן המעודדות אותנו להתמסר למילוי השליחות האלוקית, ו'לנסוע' לעבר הגאולה השלמה.

    (על-פי לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 475)

    שבת שלום!!!
    לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

  2. בס"ד
    בוקר טוב… חיזוק יומי… כד' אדר א'
    פרשת – "ויקהל" – נדבה מכל הלב

    באחד מימי החורף נסע הרב רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ממרוקו לכפר נידח. כשהגיע הרב לכפר, הזדעזע – התושבים היהודים לבשו בגדים בלויים, ללא יכולת להתגונן מפני הקור.

    מיהר הרב לעירו, והחל לאסוף תרומות לקניית אריגים חמים לתושבי הכפר.
    אולם באותה העת היה מחסור גדול באריגים, ולא הייתה אפשרות להשיג בדים ובגדים.

    נשא הרב תפילה, וביקש מהקב"ה שישלח לו ישועה.

    עם סיום תפילתו נקרא הרב להגיע אל המושל, שם נאמר לו כי מפאת מצב החירום נאסר איסוף כספים, ומישהו הלשין עליו שהפר את האיסור.

    פנה אליו המושל ואמר: "הרי כבודו הרב של היהודים? כיצד אתה פועל נגד תקנות המדינה?!"

    בכיסיו של הרב היה כל הכסף שאסף. הוא רוקן את כל הכסף על שולחן המושל וסיפר לו על העניות הגדולה שיש באותו הכפר וחוסר הביגוד הגובל בסכנת חיים.

    "אם אינני רשאי לקנות בגדים עבורם ידאג להם המושל שהרי נתיניו הם, ושרויים במצוקה גדולה" סיים הרב טולידנו.

    המושל שסבר בתחילה כי התרומות נאספו לצרכי קהילתו של הרב, השתומם כששמע את מטרת ההתרמה, והתרגש מדברי הרב. הוא נפרד מהרב בכבוד, והפעיל את קשריו בקרב הסוחרים להשיג את כל הכמות של האריגים.

    הודה רבי רפאל ברוך לקב"ה בשבח והלל שזיכהו לסייע לנזקקים ('אוצרותינו')

    "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות לה', כא')

    רבים מבני ישראל הרימו תרומה לבניית המשכן, הפסוק מדגיש רק את אלו שתרמו מהלב, אשר נשאו ליבם, ונדבה רוחם, ובכספם נבנה המשכן שלעולם לא נחרב, לפי שבנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון הוא טמן את המשכן בהר הבית, וכל זה כי בבניית המשכן היה לב, הייתה רוח נדבה…

    הלב של האדם מזרים דם לכל הגוף ומחייה אותו, כשאתה מכניס את הלב שלך לכל פעולה אתה נותן לה חיות, היא "נושמת", היא פועלת יותר ומניבה תוצאות טובות יותר.

    כשהלב שלך יפעם בכל מעשה חסד, בכל מצווה, בכל פירגון ועזרה לאחר, בורא עולם לא יעמוד מנגד, הוא ידאג שהלב הזה ימשיך לפעום, הוא יזרים אליו חיות, יתן לך את משאלות ליבך, ידאג שהמשכן הקטן שלך לא יחרב לעולם…
    (חיזוק יומי – רונן קרתא)

    יום טוב, שבת שלום ובשורות טובות
    לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!

    ניתן לרכוש את הספר השני של  "החיזוק היומי" בטל- 0525581133   

  3. השבת פרשת ויקהל
    (בלי הבדלי מעמדות)

    כאשר משה רבנו מסכם את מלאכת המשכן, הוא מזכיר את העושים במלאכה: "בצלאל בן-אורי בן-חור למטה יהודה… הוא ואהליאב בן-אחיסמך למטה דן".
    שניים אלה ייצגו שני מעמדות קוטביים בעם-ישראל: בצלאל היה "מגדולי השבטים", בן לשבט יהודה, נכדו של חור, בנה של מרים הנביאה. לעומתו, אהליאב היה "מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות".
    אף-על-פי-כן מזכיר משה רבנו את שניהם כאחד, וכפי שמפרש רש"י: "השווהו המקום (את אהליאב) לבצלאל למלאכת המשכן… לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

    הצורך של משה רבנו להדגיש עניין זה נבע מכך, שבנדבת המשכן היו הבדלים גדולים ביותר בין בני-ישראל, ובלשון רש"י: "לא הייתה יד כולם שווה בה, אלא איש-איש מה שנדבו ליבו". מי שהיה ברשותו כסף וזהב – תרם כסף וזהב, ואילו העניים תרמו תרומה מועטת, כפי יכולתם.
    הבדלים אלה מעוררים שאלה גדולה: הלוא המשכן הוא מפעל כללי של עם-ישראל, ואחת ממטרותיו הייתה לשמש "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". איך ייתכן שבמפעל כללי כזה יודגש לעולמי-עד שהיה הבדל כה גדול בין העשירים לעניים?

    אמנם הייתה תרומה שבה נשתוו כל בני-ישראל – תרומת מחצית השקל, שבה נאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", אך אין בכך כדי לבטל את ההפרש העצום בין תרומותיהם של העשירים והעניים בשאר מלאכות המשכן.
    לכן הדגיש משה את שני הקטבים שמייצגים בצלאל ואהליאב – נכבדי העם והפחותים שבו. בכך הודגש, שכל בני-ישראל, מהגדולים ביותר ועד הקטנים שבהם, השתתפו בבניית המשכן, וכל אחד ואחד תרם לו ככל יכולתו. מבחינת הכוונה ונדבת הלב היו הכול שווים, ורק מבחינה כמותית היו הבדלים, ואין בכך לפגוע באחדות הכללית סביב מלאכת המשכן.

    כל יהודי הוא משכן לקב"ה. כשם שבמלאכת המשכן היו דברים שבהם היו הכול שווים והיו דברים שבהם נבדלו איש מרעהו, כך גם במלאכת ה'משכן' האישית: במעשי המצוות הכול שווים והכול מקיימים את המצוות באותה דרך, אולם בכוונת המצוות יש הבדלים גדולים בין איש לרעהו.
    אולם תכלית הכוונה היא להביא את האחדות גם לתחומים שבהם נבדלים היהודים זה מזה. הכוח לכך ניתן מאת משה רבנו, שחושף אצל כל בני-ישראל את הנקודה המאחדת והמשותפת, עד שהכול חשים מאוחדים ומלוכדים ו"לא ניכר שוע לפני דל".

    (על-פי לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 211)
     
    שבת שלום!!!
    לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

כתיבת תגובה

tzvika770

 אוהב לארח בשישי אצל צבי לקרוא על הפרויקט לחצו כאן | אוהב לצלם מוצרים ואוכל ב PHOTO-FLARE אוהב תורה ויהדות אוהב טכנולוגיה ואינטרנט. ואם תחפשו בגוגל מי הבונה האתרים הכי טוב בניו יורק תמצאו אותי :) לחצו כאן לבדיקה. ליצירת קשר איתי כתבו לי פה באתר מרכז ניו יורק בתגובות.

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות