על הפסוק בפרשתנו ויצא "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים" (לא, יז) פירש רש"י "הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים".
ויש לבאר שתי הנהגות אלו של יעקב ועשו למעליותא, ובעבודת האדם לקונו:
הנה, זכר ונקבה – איש ואשה – מורים על עבודת המוח ועבודת הלב. כי עיקר ענין המוחין ולימוד התורה הוא אצל האיש, ואילו ייחודיותה של האשה לגבי האיש היא בענין הרגש והמדות.
והנה, הסדר הרצוי בכלל הוא ש"הוא ימשל בך" – זכרים קודמים לנקבות. והיינו, שהמוח ישלוט על הלב (תניא פי"ב ובכ"מ), שהמדות צריכות להיות מונהגות ע"י השכל. כי רק כאשר המדות מונהגות ע"י השכל, אזי חמדת הלב והנהגת האדם היא כדבעי. ולכן, יעקב "הקדים זכרים לנקבות", כי הסדר הרצוי הוא תחילה עבודת המוח ועי"ז מגיע לעבודת הלב.
אמנם כאשר ישנם מניעות ועיכובים בעבודת השם וצריך להתגבר עליהם, אזי לא די בעבודה "מסודרת" ע"פ טעם ודעת, אלא זקוקים לעבודה נעלית יותר, שלמעלה מהגבלת השכל. ועבודה זו היא ע"י הלב דווקא (ראה 'המשך' תרס"ו עמ' ס ואילך). ולכן "עשו הקדים נקבות לזכרים", כי אדם שצריך להתגבר על נטיותיו ותאוותיו, בחינת "עשו", אינו יכול להסתפק בעבודה שבמדידה והגבלה ע"פ סדר וטעם ודעת, אלא צריכה להיות עבודה שלמעלה מסדר, ולמעלה ממדידה והגבלה.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ל עמ' 144 ואילך)
