מהי ההגנה מן הגלות?
בפרשתנו ויגש כתוב שיוסף אמר אל אחיו "אל תרגזו בדרך" (מה, כד). וכתוב על זה בתוס' "יש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה" (תוד"ה אל תרגזו תענית י, ב). וכתבו המפרשים (מלאכת הקודש לפרש"י כאן, ועוד), שהחידוש בלשון המדרש שהביא התוס' (שאינו כגי' המדרש שלפנינו) הוא, שלגירסא זו פירוש "אל תרגזו" הוא, שאין להפסיק "בדרך" אפילו מדבר הלכה שהוא "לעיונא".
ולכאורה יש לעיין, הרי השבטים הלכו כמה פעמים מארץ כנען למצרים הלוך ושוב, ולא מצינו שיוזהרו עד כאן "אל תרגזו בדרך", ומדוע נשתנה הדבר כאן?
ויש לומר ע"ד הדרוש:
הליכותיהם הקודמות של השבטים היו בשליחותו של יעקב להביא בר בשנות הרעב. משא"כ הליכה זו, "מהרו ועלו אל אבי גו' רדה אלי אל תעמוד גו'", היתה קשורה עם ירידת יעקב וכל נפשות ביתו למצרים, דהיינו הירידה לגלות, לקיים מ"ש בברית בין הבתרים "גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם".
וזהו שהזהירם יוסף "אל תפסיקו מדבר הלכה", שההגנה ב"דרך" המובילה לגלות היא ע"י עיון התורה ללא הפסק. שכאשר בנ"י עוסקים בתורה בעיון, שעי"ז מתאחדים עם התורה, ונעשה "יחוד נפלא . . לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה" בין שכל האדם וחכמת התורה (ראה תניא פ"ה), אזי יש בכחם להתגבר על חושך הגלות, ואין הגלות שולטת כלל על איש ישראל, וכמאמר רז"ל (אבות פ"ו, ב) "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ה עמ' 204)
