טור לפרשת בלק -כותרת: הגיע הזמן להתערב
"בלי לערב הורים", נשמעת הקריאה.
זה קורה בעיצומו של ויכוח. אחד מזכיר לחברו פגם של אביו, חברו מחזיר בחסרון של אמו. מכאן, זה יכול להתגלגל גם לסבא, ומי יודע לאן נגיע…
למרבה הפלא, בפרשת השבוע "פרשת בלק" דווקא כן מערבים הורים. בפרשת בלק מסופר כי פינחס הרג את זמרי בן סלוא בשל חטאו עם אשה מדיינית. בעקבות זאת, החלו אנשים להקניט את פינחס וללעוג על ייחוסו, באומרם: "הכרנו את סבך מצד האמא, יתרו, שפיטם עגלים לעבודה זרה". אולם, ה' הזכיר לכולם כי סבו השני של פינחס הוא אהרון הכהן. איך ומדוע נכנסו הסבים לתמונה?
מסתבר, כי הזכרת העובדה שיתרו פיטם עגלים על מנת לשחטם, באה ללמד על אכזריות רבה. הטענה כלפי פינחס היתה שלא פעל ממניעים טהורים, אלא תכונות אכזריות שירש מסבו, יתרו, הם שהובילו אותו להרוג את זמרי.
עונה על כך התורה כי פינחס הינו "בן אלעזר בן אהרון הכהן". כידוע, אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום. פינחס דווקא פעל מתוך אהבת ישראל, תכונה אותה ירש מסבו, אהרון. מידת החסד ואהבת השלום, הם-הם שדחפו אותו לעשות מעשה כה חריף, כדי להציל את עם ישראל ממגיפה. אומנם זו היתה פעולה תקיפה, אך היא נבעה ממניעים של אהבה וחסד.
במאה האחרונה, התפתחה גישה של חינוך מתירני והענקת חופש מופרז. גישה ליברלית זו מנסה לספק לילד את כל מאווייו, מתוך תפיסה שגויה כי בכך מביעים אהבה כלפיו.
השילוב של אהרון ופינחס מלמד אותנו חינוך נכון מהו. מצד אחד חינוך צריך לבוא מתוך אהבה ומסירות לילד, כדרכו של אהרון; ומצד שני טובתו האמיתית של הילד דורשת שנציב גבולות ברורים, כדרכו של פינחס. כשם שנמנע מהילד לשחק באש – כדי לדאוג לשלומו הגופני; כך יש לקבוע נורמות התנהגות – למען שלמותו הנפשית.
הצבת גבולות בחינוך אינה מעידה על חוסר אהבה, אלא מבטיחה את טובתו של הילד בעתיד. כדי שילד יגדל במקום מוגן ובטוח, יש לבנות גדר ולקבוע סורגים.
