בפרשתנו בחוקותי נאמר שלעתיד לבוא "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (פרשתנו כו, א-ו). ובפירוש "השבתה" זו אמר רבי שמעון (בתורת כהנים) שהוא "משביתן שלא יזוקו" – שהמזיקים לא יעברו מן העולם, אלא ישתנה טבעם שלא יזיקו. ומוסיף, אשר השבתה "שלא יזיקו" גדולה היא מהשבתה לגמרי, שהרי "אימתי הוא שבחו של מקום" – כאשר "יש מזיקים ואין מזיקים" – שמציאותה של ה"חיה רעה" קיימת ומכל מקום אינה מזקת, שדבר זה הוא מופלא יותר ממצב שבו "אין מזיקים" כלל.
ויש לבאר הקשר בין ענין זה לזמן שקוראים פרשה זו – במועד ספירת העומר, לקראת בוא חג מתן תורתנו:
ובהקדים מה שמצינו שינוי גדול בין פסח לשבועות, שבחג הפסח חמץ אסור באכילה, ונצטווינו לבער את החמץ, בל יראה ובל ימצא. ובחג השבועות, לא רק שהחמץ מותר באכילה, אלא אף נעשה למצווה, שבחג השבועות מקריבים את שתי הלחם, אשר הכנתן היא באופן של "חמץ תיאפנה" (אמור כג, יז) דווקא!
ומבואר בזה, אשר בחג הפסח, המורה על האדם האוחז בשלב של "יציאת מצרים" – שזה מקרוב העלהו הקב"ה מתוך מ"ט שערי טומאה והציבו בדרך העולה לקבלת התורה, הנה ודאי אשר כל ענין הקשור לחמץ – הרומז על גאווה – הוא סכנה גמורה, ועל האדם להיות ב"ביטול" ולברוח מכל עניין הקשור לגאווה היכולה להפילו ח"ו לחזור לסורו.
אך בעת חג השבועות, בו כבר בירר האדם וזיכך כל סיג ופגם במידותיו, אזי הופך החמץ למצווה בהקרבת שתי הלחם, כי עניין ההגבהה וההתנשאות שבטבע האדם יכול להתבטא גם בענייני קדושה, ובדוגמת הכתוב (דה"י ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן, כאשר נשלמה עבודת המידות בחג מתן תורתינו, מכיון שיכול להתעסק בהעלאת מידת הגאווה וה"חמץ" לגאווה דקדושה וגבהות הלב המסייעת לעבודה, הרי זוהי תכלית העבודה שיהיה "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא" (ראה זהר ח"א ד, א. הובא בתניא ספ"י), להפוך את חושך הרע עצמו לאור הקדושה ולמידה טובה ומסייעת בעבודתו ית'.
ועבודה זו השייכת לימי ספירת העומר לקראת חג השבועות, מרומזת בייעוד האמור בפרשתנו "והשבתי חיה רעה מן הארץ", שכמו שב"השבתת" החמץ, התכלית היא כאשר מהפכים את המידה רעה לקדושה, כן הוא ב"השבתת" ה"חיה רעה", אשר לדעת רבי שמעון יישארו החיות בקיומן – אלא שלא יזיקו.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 188 ואילך. ח"א עמ' 266 ואילך)
