בפרשתנו "שלח" מובא סיפור מקושש העצים "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (טו, לב), ומפרש רש"י "בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשני' בא זה וחללה".
ויש ללמוד מזה הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו:
הרי בזמן ההוא היו ריבוי אנשים בבני ישראל, ועד למשה ואהרן עם שבעים הזקנים וכו', ומכל מקום חילול השבת שנעשה על ידי אדם אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל" כולם!
והטעם לזה הוא כי תפקידם של כל אחד מישראל הוא לוודאות שלא יהי' יהודי שיכול לבוא לידי דבר בלתי רצוי, ולכן חטא של יהודי אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל", כל העם כולו, כי מזה ראי' שלא פעלו מספיק בדבר זה.
ואם במדת פורעניות הדברים אמורים, הנה כל שכן וקל וחומר שכן הוא במדה טובה, שהרי "מדה טובה מרובה ממדת פורעניות" (סוטה יא, א), שכאשר יהודי אחד עושה דבר טוב, הרי זה מביא כבוד וזכות לכל ישראל כולם.
וכמו שכאשר האדם אינו עושה כל שביכלתו שלא יחטא חבירו הרי זה נחשב לגנותו שלו, כן הוא גם במדה טובה, שכאשר עוזרים ליהודי אחר לעשות איזה דבר טוב, הרי זה מוסיף יוקר וכבוד וזכות גם אליו, ומוסיף בזכותן של כל ישראל.
(ע"פ שיחות קודש תשמ"א ח"ג עמ' 733 ואילך)
