בסדר ירושת הקרובים שבבפרשתנו פנחס כתוב "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו . . לאחיו . . לאחי אביו . . לשארו הקרוב אליו" (כז, ח ואילך). והקשה הרמב"ן, מהו הטעם לזה שבין הקרובים היורשים לא הזכיר הכתוב את האב, שהרי גם האב יורש את בנו המת, ותירץ על פי דרכו.
ויש לבאר זה בדרך הפנימיות:
ענין המיתה ברוחניות הוא מי שאינו מקיים את התורה והמצוות כדרוש, וכמאמר חז"ל "רשעים – שבחייהם קרויין מתים" (ברכות יח, ב), וגם מי שאינו רשע, אלא שנפל וירד ממדריגתו, גם עליו כתוב בזוהר הקדוש "מאן דנחית מדרגא . . קארי בי' מיתה [מי שירד מדריגה קוראים עליו "מיתה"]" (זח"ג קלה, ב).
והנה מבואר בספר תניא קדישא (פי"ט) שהטעם לזה שיש ביכולת בן ישראל לעבור על רצון הקב"ה, הוא כי האמונה בה' היא "בבחינת שינה" אצל האדם, כי באם הי' זוכר שעל ידי העבירה הרי הוא נפרד מ"יחודו ואחדותו ית'", לא הי' עובר ח"ו בשום אופן (ע"ש אריכות הביאור בזה).
ועל פי זה יש לבאר מה שלא נזכר האב בפ' נחלות, דבזה מרומז דענין המיתה ברוחניות באה עי"ז שחסר זכרון האב – אבינו שבשמים, כי באם הי' האדם "זוכר" את אביו, לא הי' "מת" ר"ל, ולא הי' נופל ממדריגתו כלל, אלא הי' נשאר "בחיים", ובדביקות תמידית לאבינו שבשמים.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 297 ואילך)