זהירות, ניצוצות!
בתחילת פרשתנו וישב כתב רש"י "אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה כו', פירש לך יישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כו' משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה, עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה, הוא משליך את הצרורות מידו, ונוטל המרגלית".
ויש לעיין בלשון המשל "משמצאה, הוא משליך את הצרורות מידו, ונוטל המרגלית". לכאורה מה בא ללמדנו בזה ש"משליך את הצרורות מידו", הרי זה מובן מעצמו, שכאשר מוצאים את המרגלית אין מתעסקים כי אם עם המרגלית?
ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
בכל הדברים הגשמיים טמונים ניצוצות קדושה, ועבודת האדם היא להתעסק עם הדברים הגשמיים, כדי לברר את הניצוץ מתוכם ולהעלותו לשרשו. וזהו משל המרגלית והחול, שה"מרגלית" היא ניצוץ הקדושה, וה"חול" הם דברים הגשמיים שבתוכם טמון הניצוץ.
ורמז יש במשל, שבאם רוצים לברר את הגשמיות ולהעלות את ה"מרגלית" הרי זה יתאפשר רק ע"י ש"משליך את הצרורות". והיינו, שכאשר מתעסקים באכילה ושתי' ובשאר ענינים הגשמיים, אין להחשיבם כלל, שבאופן כזה, לא רק שאי אפשר להעלות את הניצוצות של קדושה כ"א אדרבה, יכול להיות שהדברים הגשמיים יפעלו בו ירידה.
אלא יש "להשליך" את "הצרורות" ולהראות שאין בדברים הגשמיים חשיבות כלל מצד עצמם, וכל עיסוקו בהם הוא רק כדי למצוא את ה"מרגלית" ‑ הוא ניצוץ הקדושה שבהם. ורק באופן כזה אפשר להגיע להעלאת ה"מרגלית" ובירורה.
(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 302 ואילך)
