בפרשתנו כתוב "שלש שנים יהי׳ לכם ערלים, לא יאכל" (יט, כג). ובענין ערלה הדין הוא "נטיעה של ערלה כו', שנתערבו בנטיעות, הרי זה לא ילקוט, ואם לקט יעלה באחד במאתים" (ערלה פ"א מ"ו).

כלומר, הדין הוא שערלה שנתערבה הרי זה עולה ומתבטל באחד ומאתים, אך זהו רק בדיעבד, כי לכתחילה אין לבטל ולערב ערלה באחד ומאתיים כדי להתיר את האיסור, כי "אין מבטלין איסור לכתחילה".

אמנם ביטול איסור הערלה הוא רק לאחרי שנלקט מן המחובר, אבל כאשר הערלה עדיין מחוברת לקרקע אינה בטילה גם אם נתערבה בנטיעות אחרות, כי "מחובר לא בטל". ולכן ב"נטיעה של ערלה כו' שנתערבו בנטיעות" – "לא ילקוט", כי לא נתבטל עדיין (ראה בכ"ז מפרשים בערלה שם).

ויש ללמוד מזה הוראה בעבודת האדם לקונו:

כלל הוא בכל התורה כולה שהמיעוט בטל ברוב. ואם כן יש לשאול: מכיון שעם ישראל הם "המעט מכל העמים" (ואתחנן ז, ז), איך יש כוח בידם שלא להתערב ולהיבטל בתוך מדבר העמים?

ועל זה כתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (ואתחנן ד, ד). שמכיון שעם ישראל קשורים ומאוחדים תמיד עם הקב"ה וכל הזמן הרי הם בבחינת "מחובר", לכן אי אפשר שיתבטלו ח"ו ויתערבו באומות, אלא גם בתוך ה"שבעים זאבים" הרי הם חיים וקיימים, ו"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (בלק כג, ט).

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 993)