בתחילת פרשתנו: אחרי-מות נאמר "וידבר ה' גו' אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' גו'. ויאמר ה' אל משה גו' ואל יבוא בכל עת אל הקודש". ויש לבאר פסוקים אלו על דרך הפנימיות:
ידועים דברי האור החיים הק' (ריש פרשתנו) בנוגע למיתת בני אהרן, שבאה מחמת דביקותם הגדולה בהקב"ה. וכלשונו: "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו . . הגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם". ו"חטא" בני אהרן הי', שאף שידעו שהתקרבותם תביא להיפרדות הנפש מהגוף, מ"מ, לא נמנעו מהתקרבות זו, והלכו בדביקותם בהשי"ת עד כלות הנפש ממש, ולא באופן שיחזרו לקיום התורה והמצוות בעולם הזה (ראה ספר המאמרים תרמ"ו-ן ע' תקסג. ועוד).
והנה, רק כאשר רצון האדם הוא לידבק בשכינה, אזי עלולה דביקותו להביא אותו לכלות הנפש. אך אם רצון האדם הוא אך ורק לקיים רצון הבורא, ומשום זה הוא רוצה לידבק בשכינה, כדי לקיים רצונו ית' שציווה "ואהבת את ה' אלוקיך גו' בכל מאודך", הרי מכיוון שהאדם אינו מחפש את טובת עצמו ושלימותו הרוחנית, וגם לא דביקות בשכינה – אלא אך ורק לעשות רצון המלך בדרך עבודת עבד – אזי הוא בוודאי יקיים את רצונו של מקום עד הקצה האחרון, ויידע ש"לא תוהו בראה לשבת יצרה", ומלכתחילה תהיה דביקותו לצורך קיום מצווה אחר-כך, ולא תביא אותו לכלות הנפש.
וזהו עומק הפירוש ב"ואל יבוא בכל עת אל הקודש", שאם רוצה אדם לבוא "אל הקודש" הרי זה רק אם יכין עצמו באופן של "ואל", שיהיה בבחינת "לא" עם ביטול והכנעה כלפי הקב"ה, ולא יבקש טובת עצמו (הרוחנית) כי אם אך ורק לעשות רצון קונו, ועל ידי הכנה זו "יבוא בכל עת אל הקודש"!
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 989 ואילך)
