בקשר לפסוק "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחי'" (א, ו) מצינו שבעבודת השי"ת ישנם שני אופנים:
ישנם עניינים בהם צריכים להתמסר ולהיות מונח בהם לגמרי, וכמו לימוד התורה וקיום מצוות שיש בהם רק תוכן רוחני, שבדברים כאלו על האדם להשתדל שיכנסו דברי התורה והתוכן הרוחני שבמצוות לתוך לבו ומוחו ויפעלו עליו שינוי פנימי.
אך ישנם מצוות כאלו שצריכים לקיימם במעשה ואין להיות מונח בהם לגמרי. ולדוגמא, המצוות שיש לגוף הנאה מהן וקשורים לעניני אכילה ושתיי', דאין להיות שקוע לגמרי באכילה זו. כי יכול להיות שאין האדם עובד את ה' ע"י מצווה זאת, כ"א מנצל את המצווה למלאות תאוות גופו ולרוות תאבונו.
ויש לומר ששני ענינים אלו נרמזים ב"בשר" ו"עור", שהרי בשר – הוא ענין של אכילה, שהמאכל נכנס לתוך האדם, ונעשה דם ובשר כבשרו, משא"כ עור אינו ראוי לאכילה, ורק עושים ממנו לבוש וכלי תשמיש.
וכן הוא בעבודת ה', שישנם ענינים שצריכים להיות שקוע בהם לגמרי, ועליהם לפעול על האדם בפנימיות – "בשר", וישנם ענינים שאין להיות שקוע בהם, והם בבחינת "עור" שאינו נכנס לתוך הגוף.
וזהו עבודת "והפשיט את העולה" שאין לטעות ולחשוב על עניינים של "עור" שהם "בשר" או להיפך, אלא יש "להפשיט" את העור מן הבשר, וליזהר ש"העור" ו"הבשר" לא יתערבו.
(ע"פ תורת מנחם חי"ד עמ' 251 ואילך)
