"לצאת" בשלום מן הקודש

בסיום 'סדר עבודה' בתפילת מוסף ביום הכיפורים, אומרים: "הביאו לו בגדי עצמו ולבש, ומלוין אותו עד ביתו". וכן תנן במס' יומא (בסוף עבודת כהן גדול ביום הכפורים) "קדש ידיו ורגליו ופשט [בגדי זהב] הביאו לו בגדי עצמו ולבש ומלוין אותו עד ביתו".

ולכאורה צריך ביאור – למאי נפקא מינה בכלל להיכן יוצא הכהן גדול, אם לביתו או למקום אחר? ומדוע נחשב ענין זה (שהוא יוצא לביתו) כאחד מפרטי עבודת הכהן גדול ביום זה?

ויש לבאר ענין זה על פי פנימיות הדברים, בעבודת האדם לקונו:

עבודת הכהן גדול ביום הכפורים היתה בתכלית הפרישות והקדושה. ובפרט בכניסתו לקודש הקדשים – המקום המקודש ביותר בעולם (במקום), וביום הכפורים – היום המקודש ביותר בשנה. אך מכל מקום, התכלית והמטרה של קדושה זו אינה הפרישות מן העולם, אלא להמשיך הקדושה בתוך העולם, וכלשון המדרש (תנחומא נשא טז. הובא בתניא רפל"ו), לעשות לו ית' "דירה בתחתונים".

ומטעם זה, תיכף לאחרי סיום עבודת יום הכיפורים, יצא הכהן גדול לביתו – מן הקצה אל הקצה בלי שום "ממוצע" בינתיים. כי זוהי תכלית כל עבודתו ומעמדו ומצבו המופלא בעת עבודתו בקודש הקדשים, להמשיך קדושה זו גם "בביתו".

ועל דרך לשון חז"ל בנוגע לרבי עקיבא, שהי' מהארבעה שנכנסו לפרדס, ו"נכנס בשלום ויצא בשלום" (חגיגה יד, ב). והיינו, דמה שרבי עקיבא "יצא בשלום", היה זה כיון שכניסתו לפרדס היתה "בשלום" – היינו לא בשביל היציאה מן העולם, אלא כדי שתהיה לו מכך תוספת חיות בעבודתו בעולם, נשמה בגוף (ראה בזה באריכות ד"ה אחרי מות תרמ"ט, לקוטי שיחות ח"ג עמ' 990 ואילך. ועוד).

וכן בכהן גדול, שלמרות גודל ההתעלות שלו ופרישותו מן העולם בכניסתו לקדש הקדשים, הנה "יצא בשלום". וזה בא לידי ביטוי בכך שתיכף ביציאתו מן הקדש, יצא לביתו, כדי להשלים כוונת הבריאה, לעשות לו ית' "דירה בתחתונים" דוקא.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ב עמ' 111)