כעת, אנו נמצאים בתחילת ההכנות והניקיונות לפסח. זה הזמן להתבונן באספקטים פנימיים שקשורים בהכנות ובניקיונות אלו. החמץ והמצה מסמלים מוטיבים שונים בעבודת ה'.
חמץ– הוא בסך הכל ערבוב של קמח עם מים, לאחר מעט זמן החמצה תופחת התערובת ומתנפחת – תופעה זו מסמלת גאווה וגסות רוח. גם האדם הגאה "מנפח" את עצמו ומיקר בחשיבותו. במשך השנה כאשר אדם שקוע בענייני חולין, עלולה להתגנב לליבו תחושה של גאווה והתנשאות. הצלחתו עלולה לגרום לו לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"…
מצה– מבטאת ענווה והתבטלות. שיא ההתבטלות היא מצת המצווה שאוכלים בסדר, 'לחם עוני' (מצה שמורה)- שאין לה טעם וריח. זו מסמלת עבודת ה' מתוך קבלת עול מוחלטת בלי תערובות של טעם אישי, שכל ומידות.
בפסח אנו מצווים לבער לחלוטין את החמץ שברשותנו ובקרבנו, ולטעום לפחות כזית מצה בליל הסדר עצמו. שילוב זה בין ביעור מוחלט של החמץ עם אכילת מצה, מעניק לכל יהודי את הכוח לעמוד איתן נוכח כל לחצי העולם, להתגבר על הנטיות הטבעיות הבלתי רצויות ולהגיע ל"יציאת מצריים" אישית- חרות אמיתית בכל ימות השנה!
ובזכות היציאה הפרטית של כל אחד מעבדות לחרות, ממייצרי הגוף והנפש החיונית, נזכה ליציאת מצריים הכללית– לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!
מעובד מתוך "שולחן שבת", הרבי מליובאוויטש.
תגובה אחת
תקציר תניא י״א מנחם אב:
( אגרת הקודש, אגרת ד)
כדי שתינתן לאדם התעוררות זו שמלמעלה, צריכה להיות קודם התעוררות מלמטה, המתבטאת בעבודה מצידו להסרת התאוות הגסות והדקות, המסתירות ומכסות על פנימיות נקודת הלב שהאלוקות היא כל חייו.
אופן הסרתן הוא ע״י נתינת הצדקה, זאת מפני שצדקה היא חיותו של האדם, וממילא כשהאדם נותן צדקה הוא נותן את ״חיי נפשו״ לקב״ה (וביחוד מי שפרנסתו מצומצמת והוא עדיין נותן צדקה), שבכך הוא פודה את הניצוץ האלוקי מהגלות ומגלה את האהבה הפנימית לקב״ה.