איך ינצל אדם מטרדות הפרנסה?
מי המבול אשר באו על הארץ נתבאר עניינם בסה"ק שבעבודת השי"ת הם מורים על טרדות הפרנסה, ד"שעבוד הפרנסה נקרא 'מי נח' . . יגיעות וטרדות הפרנסה לעסוק בעניני עולם הזה הגשמי והוא בחינת 'מים רבים'" (תו"א ריש פרשתנו). ואמר הבעש"ט שהדרך לינצל מ"מי נח" אלו היא "בא אל התיבה" – שיכנס האדם אל "תיבות" ואותיות התורה והתפילה, ואזי יהיה מוגן ובטוח מפני המבול והטרדות (ראה כש"ט בהוספות ס"ח ואילך).
ביאור הדברים:
איתא בזהר (זח"א קצט, ב. זח"ב סב, ב) אודות רב ייסא סבא, שאף על פי שהיה מזונו מוכן לפניו, לא היה אוכל ממנו "עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא". ולכאורה הוא דבר תמוה, דהלא הקב"ה כבר המציא לו מזונו והוא עומד לאכול הימנו, ומה לו לבקש עתה על מאכלו?
אלא שמבואר בספר התניא באריכות (שעהיחוה"א פ"א, פ"ב, ועוד), אשר העולם מצד עצמו אין לו קיום ואין לו מציאות והוא אין ואפס המוחלט, וגם לאחר שבראו השי"ת בששת ימי המעשה, עדיין הרי מצד עצמו אין לו קיום וצריך לחזור להיות אין ואפס כבתחילה, אלא שהקב"ה בחסדו ממשיך ובורא אותו בכל רגע מחדש, וכנוסח התפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
ולכך היה רב ייסא סבא מתפלל להקב"ה קודם האכילה שימציא לו מזונו, לפי שהכיר בכך שהקב"ה בורא את המאכלים שלפניו כל רגע מחדש מאין ליש, ובטובו מואיל להמשיך לחדשם לזונו ולפרנסו.
ואם כן האדם אשר ירא מפני מים הזדונים דטרדות הפרנסה שמבלבלים אותו מתורה ועבודה, הרי עצתו היא ליכנס לתיבות התורה והתפילה:
כי אדם המבקש צרכיו מהשי"ת בידעו שהוא ית' מהווה בכל רגע מחדש את כל הנבראים וכל הצטרכויותיו, הרי השקפתו על כל ענייני העולם משתנית לגמרי, כי מבין הוא אשר כל ענייני העולם אין להם מציאות מצד עצמם כלל כי אם זאת שהשי"ת מהוום ומחיים מאין ליש בכל רגע ממש, ובידעו גם התכלית והמכוון בכל זה, שהקב"ה ברא עולמו בכדי שבני ישראל ילמדו התורה ויקיימו המצוות בדברים הגשמיים דייקא, א"כ כל עסקי פרנסתו וצרכי גופו הם אך ורק מכשירים וכלים בכדי שיוכל לעבוד ה' ולמלא תכלית וכוונת בריאתו.
ובמילא אין ענינים אלו מטרידים אותו מהתפילה, כי הרי עסקו בהם הוא רק כדי שיסייעוהו בעבודתו לקונו, ועבודה המטרידה אותו מעבודת ה' אינו עוסק בה כלל, ויתירה מזו, שעסקו בעניני הרשות אינה "טרדה" והפרעה לעבודתו את קונו, שהרי גם היא חלק מעבודת ה', שעובד את קונו גם בעת עסקי הגוף וצרכי הפרנסה, ומקיים את הציווי "בכל דרכיך דעהו".
(ע"פ לקוטי שיחות חלק א ע' 5 ואילך)
