בפרשתנו חוקת מובא ענין עשיית נחש נחושת, שנצטווה משה "עשה לך שרף גו' והי' כל הנשוך וראה אותו וחי" (כא, ח). ופירש רש"י "אמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחי', אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים".
ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
"נחש" מורה על ענין המיתה, שהרי המיתה נגזרה בעולם מצד חטא עץ הדעת, שנעשה על ידי הנחש. ועד שאלו שלא הי' בהם חטא, מתו "בעטיו של נחש" (שבת נה, ב). ומ"מ צווה הקב"ה "עשה לך שרף" שהוא נחש, ומזה יומשך חיים לישראל.
ונמצא, שנתהפך הנחש מן הקצה אל הקצה, ומענין המורה על מיתה נהפך לדבר המחי', וכדברי רז"ל "ימחה שמם של אפיקורסין, שהן אומרים אין תחיית המתים, הרי צורת נחש ממית עשה בו המקום חיים תחיית המתים" (ילקוט שמעוני עה"פ).
ואם תשאל "וכי נחש מחי'"? איך יתכן דבר כזה, הרי "נחש ממית", והוא ענין המיתה? על זה "אמרו רבותינו" שדבר זה נפעל על ידי התשובה:
כתוב בזהר "והנחש כו' דא יצר הרע" (זח"א לה, ב), וכאשר שעבדו ישראל את לבם, ופעלו גם על ה"נחש" שבלבם שתמורת היותו מנגד לקדושה – "נחש ממית" – ייהפך להיות משועבד "לאביהם שבשמים" ו"נחש מחי'", הרי בכוחה של תשובה זו לפעול שגם ה"נחש" שהביא מיתה לעולם ייהפך לטוב, להיות נמשך על ידו חיים, ו"היו מתרפאים".
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 75 ואילך)
