מדוע מביאה התורה ל"מנוחה" ו"שקט"?
אמרו חז"ל (שבת פו, ב): "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". ויש לבאר הקשר בין מתן תורה לשבת:
אמרו חז"ל בנוגע ליום השבת "מה הי' העולם חסר, מנוחה. באה שבת באה מנוחה" (הובא בפרש"י בראשית ב, ב. פרש"י מגילה ט, א). ונמצא, שענין השבת קשור ל"מנוחה".
ויש לומר ש"מנוחת" השבת באה לידי שלימות ע"י מתן תורה, וכמו שאמרו חז"ל בהמשך הסוגיא (שבת פח, א) "מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
ונמצא, שלמרות שכבר ביום השביעי למעשה בראשית "באה מנוחה", הנה מכיון שכל בריאת העולם היא על תנאי שישראל יקבלו את התורה, נמצא שרק בעת מתן תורה נפעל בשלמות ענין המנוחה בעולם, למפרע מתחילת בריאתו.
ובעומק יותר:
טבע האדם הוא שכאשר אינו מרגיש תכלית בחייו, אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, ושינויי הזמן וכל הפרטים שבחייו גורמים לו "אי-שקט" תמידי. דווקא כאשר מרגיש האדם שבכל פרטי חייו טמונה כוונה ותכלית, הרי זה מביא לו מנוחה. וזהו מה ש"מנוחה" באה לעולם ע"י התורה, כי הרי העולם נברא "בשביל ישראל ובשביל התורה" (פרש"י ר"פ בראשית), וכאשר נתגלה בעולם, בשעת מתן תורה, התכלית והכוונה שלשמה נברא, או אז באה "מנוחה" והתיישבות לעולם.
וזהו מה של"כולי עלמא בשבת נתנה תורה", כי ענין השבת הוא "מנוחה" כנ"ל, והעולם "שקטה" ובאה לידי מנוחה בעת מתן תורה.
(ע"פ ספר השיחות תשנ"א עמ' 550 ואילך)
