בפרשתנו אחרי מובא דין כיסוי הדם (יז, יג): "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר".
והנה כתב הרמב"ם ש"כיסוי הדם . . נוהג בחולין ואינו נוהג במוקדשין" (הל' שחיטה פי"ד ה"ב). ויש לבאר הענין בעבודת האדם:
"דם" הוא החיות של האדם, כמ"ש "הדם הוא הנפש" (ראה יב, כג). והחיות של האדם צריכה להיות בעניני קדושה, שכל דבר שבקדושה צריכים לעשותו בחיות והתלהבות גלויה. מה שאין כן עניני חול – דברי הרשות של האדם, צריכים לעשותם בלי חיות, "בלא לב ולב", כי עניני הרשות צריכים לעשות לא בשביל הנאת גופו, אלא "כל מעשיך יהיו לשם שמים" דוקא, כדי לעבוד את הבורא.
וזהו תוכן הפנימי שבמצות כיסוי הדם, שבעניני חול ועולם הזה צריכים לכסות את הדם, שלא יהיה ניכר בהם חיות והתלהבות. ומכסים את הדם בעפר דוקא ‑ כי עפר מורה על שפלות והכנעה, כמו שכתוב "ואנכי עפר ואפר" (וירא יח, כז), וכאשר האדם עוסק בדברי הרשות צריך לעורר בנפשו את הביטול וההכנעה, להיות חרד שלא להמשך אחר תאוות הלב ולעסוק בדברי הרשות בשביל הנאת הגוף, אלא צריך להכניע את תאוותיו והתלהבותו בעניני העולם, שכל כוונתו תהיה רק לשם שמים.
ולכן אין נוהג כיסוי הדם "במוקדשים", כי בעניני קדושה, אין לכסות את הדם והחיות, אלא אדרבה, בהם צריכים לעסוק בחיות ובהתלהבות גלויה.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ז עמ' 52 ואילך)
