רבינו יוסף חיים זצ"ל בעל בן איש חי, מביא מעשה בבחור שהיה לומד תורה עד שעות הלילה המאוחרות, ואח"כ הולך לישון בביתו. באחד הלילות כשחזר לביתו בשעת חצות לילה, עבר ליד בית כשדלת הבית פתוחה לרשות הרבים. גברה בו הסקרנות לדעת מדוע בית זה פתוח בשעה כזו מאוחרת, ונכנס לרגע לבית לבדוק זאת. להפתעתו הבית היה ריק ועל השולחן עמדה קופסת תכשיטים מליאה במטבעות זהב. לרגע עלתה בו מחשבה אסורה, אולי זו ההזדמנות להתעשר, אך ברגע מיד נזכר באיסור החמור של לא תגנוב, ואת הנאמר "אין אדם נוגע במוכן לחבירו", אמר לעצמו, את מה שמגיע לי אקבל בהיתר ולא באיסור! ומיד יצא ופנה לביתו. באותו בית היתה גרה אלמנה צעירה שבעלה ניפטר והותירה ערירית שישנה בחדר סמוך ולא שמה לב ששכחה לסגור את הבית. באותו הלילה כשקמה בבוקר, הבחינה להפתעתה שהבית היה פתוח ואף יש סימנים שמישהו נכנס. מיד גמלה החלטה בליבה להנשא ולא להשאר לגור לבדה ולחיות בסכנה. מיד פנתה לראש הישיבה הגדולה שהיתה באותה העיר, ובקשה ממנו בחור טוב ומתאים שיהיה לה לחתן. מיד הציע לה ראש הישיבה בחור שקדן וחרוץ שעמל בתורה יומם ולילה, היה זה מיודעינו אותו הבחור שנכנס אותו לילה לביתה. ובליל האירוסין הוא קיבל ממנה מתנה את אותה קופסת התכשיטים שראה מונחת על השולחן בביתה. מיד נזכר בדברי חז"ל "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" ומה שמגיע לאדם יקבל בהיתר ולא באיסור.
זהו יסוד גדול בחיי האדם ובאמונה בהשגחה פרטית. ניקח יסוד גדול זה נר לרגלינו בחיי היום יום שאין אדם נוגע במוכן לחבירו ומה שמגיע לו יקבל בהיתר ולא באיסור ומה שלא מגיע לו לא יעזור לו כל מה שיעשה לקבלו. ונזכה אף אנו בזכות זו למצוא חן בעיני ה'. אמן.
