מעלת הנימול לשמונה ימים על הנימול לי"ג שנים
יצחק אבינו נימול לשמונה ימים, כמסופר בפרשתנו "וירא": "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים" (כא, ד), ואילו ישמעאל "בן שלוש עשרה שנה בהימולו את בשר ערלתו" (לך יז, כה). ומסופר במדרש שיצחק וישמעל "היו מדיינים זה עם זה", ישמעאל טען "אני חביב ממך שנמלתי לשלוש עשרה שנה", ואילו יצחק אמר "אני חביב ממך שנמלתי לשמונה ימים".
ויש לתמוה על טענתו של יצחק אבינו, דלכאורה מה מעלה יש בברית שהיא לח' ימים, הרי הדעת נותנת להיפך, שהמצווה נעלית היא יותר כשנעשית בגיל בו האדם הוא כבר בר דעת ומסכים לעשיית המצווה, וכפי שאכן טען ישמעאל שמצוותו חביבה יותר "שהיה סיפק בידי למחות ולא מחיתי"?
ויובן זה בהקדם ענינה של ברית מילה:
ידידים אשר יש ביניהם קשר אמיץ וחזק, ורוצים המה אשר הידידות תימשך לעולמי עד, הרי הם כורתים ביניהם "ברית" שמשמעותה – התחייבות והחלטה חזקה שלא יפסק הקשר לעולמים. אמנם, כל נברא אינו שייך לעשיית דבר נצחי, וגם אם רוצה שימשך הקשר לעד, הרי עדיין יתכנו שינויים וסיבות שונות שיבטלו גם את ה"ברית", ורק השי"ת הוא לבדו יכול לכרות ברית שתהא קיימת לעד.
ומעתה תובן מעלתה של מצוות ברית מילה שתוכנה היא ההתקשרות הנפעלת בין היהודי להשי"ת אשר לא תינתק לעולם, ולא שייך בה כל שינוי, אשר התקשרות זו היא מכוחו של השי"ת בלבד שרק הוא לבדו הנצחי אשר ביכלתו לפעול התקשרות שתהא נצחית. ונמצא שאף שפעולת המילה נעשית ע"י האדם, אין הפירוש בזה שפעולת המילה מקשרת את היהודי עם הקב"ה, אלא להיפך, שהקב"ה מצדו מקשר את עצמו עם יהודי אשר קיים מצוות מילה.
וזהו מה שציוותה תורה למול את הבן מיד בהיותו בן שמונת ימים, כי רק בדבר אשר האדם פועל בכוחות עצמו, לזה דרוש הכנה ושיהוי זמן עד שיכין את עצמו כראוי ויהיה ביכלתו לפעול את הענין, מה שאין כן במצוות מילה, אשר פעולת המצווה הוא הקשר הנצחי בין הקב"ה ליהודי, שמידו של הקב"ה לבד הוא זה, ואין בזה תפיסת ידי האדם הנימול כלל, הרי אין טעם להמתין עד אשר יכין האדם עצמו כראוי לקיום המצווה, שהרי גם אחרי כל הכנותיו אין ה"ברית" נפעלת ע"י עבודתו כלל, ועל כן ציוותה תורה למול את הבן בהזדמנות הראשונה שהדבר אפשרי, בהיותו בן שמונת ימים.
ומעתה יובן מה שהיו יצחק וישמעל "מדיינים זה עם זה", שישמעאל חשב לטעון אשר גדלה מעלתו כיוון שמל בהכנה ובהסכמת דעתו בהיותו בר דעת, ולזאת אמר לו יצחק "חביב אני ממך", כי מצד האמת היות ישמעאל בר דעת בעת המילה, מסתיר על הקשר העצמי הנפעל במילה ע"י הקב"ה. ולכן "חביב" יצחק, כי התקשרותו להקב"ה היא התקשרות נצחית וברית עולם באופן גלוי וניכר, להיות שזכה להימול בן שמונה ימים עת אשר נראה לעין כל שפעולת המצווה היא מידו של השי"ת בלבד.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ה ע' 86 ואילך)
