דברי תורה קצרים לפרשת תצווה

דברי תורה קצרים לפרשת תצווה

ב"ה ממתק לשבת לפרשת תצווה

עשיר גדול יצא פעם לטיול רגלי, בדרך נקרעה לו סוליית הנעל, ראה צריף עלוב ובו מעין סנדלרייה, ונכנס פנימה. הסנדלר לקח את הנעל, חתך, הדביק ותפר. כשעמד העשיר לנעול את הנעל הבחין שהתפירה של הסוליה עקומה והתיקון מכוער.

"מה קורה לך? זאת עבודה של בעל מקצוע? אתה סנדלר אתה?" גער בו העשיר. "אנא, סלח לי," פנה אליו הסנדלר, "אני עני ובקושי מתפרנס למחייתי, יש לי שמונה בנים ובנות – שיהיו בריאים – הבת הגדולה הגיעה לפרקה, ואין לי כסף לחתן אותה. ראשי מלא דאגות ואינני מסוגל להתרכז בעבודה", לקח העשיר את הסנדלר לביתו, הכניס אותו, ניגש לכספת והוציא משם כיכר זהב. "בכל פעם שתצטרך לחתן מישהו מילדיך, פרוס לך פרוסת זהב." אחז הסנדלר בהתרגשות בכיכר הזהב, הלך לביתו ושמר אותה במקום מסתור.

מאותו היום החל הסנדלר לעבוד בשמחה, חסר כל דאגה ליום המחר. יכולתו השתפרה ללא הכר, ושמע עבודתו המדויקת יצא למרחקים. החלו לבוא אליו אנשים מכל הכפרים והעיירות שמסביב, ובמשך הזמן הקים הסנדלר מפעל לנעליים, והפך לאחד מעשירי הארץ.

יום אחד יצא הסנדלר העשיר לטייל בשוק, והנה הוא רואה אדם ממרר בבכי. שאל אותו הסנדלר על מה ולמה הוא בוכה, הסביר לו האיש שהוא עני ואין לו ולילדיו מה לאכול, הזמין אותו הסנדלר לביתו ונתן לו את כיכר הזהב. "כשתצטרך כסף, פרוס לך פרוסת זהב מכיכר זו, מכור אותה ולא תצטרך לדאוג יותר".

לקח האדם את כיכר הזהב כשהוא מלא בספיקות, כשהגיע לביתו הכה עליה בפטיש. להפתעתו רק ציפוי דק של שכבת זהב היה על הכיכר, ומתחת למעטה הזהב הדק היה גוש ברזל חלוד. נדהם וכועס רץ האדם לביתו של הסנדלר העשיר וקרא בכעס: "מדוע רימית אותי? כיכר זו כולה ברזל, רק הציפוי שלה זהב!". התבונן הסנדלר באיש ובכיכר הברזל שבידו, ולאחר רגע של שקט אמר לו: "מעניין, גם אני קיבלתי ברגע של ייאוש את כיכר הזהב הזו, אלא שהגישה שלי הייתה שונה משלך. אני האמנתי במתנה ואילו אתה הִטלת בה ספק. אתה מבין," פנה הסנדלר לאיש, "לא הזהב הוא זה שמפרנס אותנו אלא האמונה, כיכר הזהב הזו אמנם אינה כולה זהב אבל אם היית מאמין היא היתה מאירה את חייך, האמונה היא כיכר הזהב האמתית, ואני בזכות אמונתי הצלחתי להגיע למה שהגעתי".

***
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מעשה המנורה עבור המשכן, חז"ל אומרים לנו שמשה רבינו התקשה במעשה המנורה והקב"ה אומר לו להשליך ככר זהב לאש ואז תצא המנורה, מדוע התקשה משה דווקא בעשיית המנורה הרי היו הרבה כלים במשכן ובכולם נראה שמשה הסתדר ורק במנורה כתוב שהתקשה?

מוסבר על כך בתורת החסידות, המנורה הייתה עשויה מזהב גשמי ותפקידה היה להאיר את העולם באור רוחני כ"עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" ומשה מתפלא איך אפשר לקחת זהב גשמי ולהאיר אתו באור רוחני? ועל כך אומר לו הקב"ה אתה צודק שאדם בכוחותיו לא יכול לעשות כזה אור את האור מביא הקב"ה, האדם צריך רק לקחת את הזהב ולהשליך לאש ואז הקב"ה יעשה מזה מנורה שמאירה באור רוחני,

לכל יהודי יש בתוכו את המשכן הפנימי ובתוכו מנורה שצריכה להאיר את העולם אומר לנו הקב"ה אתה צריך לקחת את הגשמיות שלך ולזרוק אותו לאש הרוחנית, להקדיש את כל השפע שהקב"ה נותן לך כאן בעולם ככלי לעבודת השם ואז תראה שגם זהב גשמי יכול להאיר באור רוחני.

יהי רצון שהקב"ה ייתן לנו שפע גדול בגשמיות ונצליח להשתמש בו בצורה הראויה להוספת רוחניות וקדושה בעולם.

שבת שלום

השבת פרשת תצווה
(לא בכל דבר צריך להתלהב)

חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים, שהמשכן והמקדש מסמלים למעשה את נפש האדם. כל הדברים שהיו במשכן, קיימים תמיד גם באדם. על-ידי התבוננות במשכן ובכליו, יכולים אנו להבין כיצד להתנהג בחיי היום-יום של כל אחד מאיתנו.

בפרשיות תרומה ותצווה מפרטת התורה את הלכות כלי המשכן. עם הכלים נמנים שני המזבחות: מזבח הנחושת החיצוני, להקרבת זבחים ומנחות, ומזבח הזהב הפנימי, להקטרת הקטורת. המזבחות הללו חלוקים גם בהלכותיהם: על המזבח הפנימי אסור היה להקריב שום קרבן מלבד קטורת, ובעת ההקטרה היה המקטיר צריך לשהות לבדו בהיכל, ללא איש זולתו.

המזבח, באופן כללי, מסמל את הלב, שבו יוקדת אש האהבה לה'. המזבח החיצון והמזבח הפנימי מסמלים את שתי הדרגות של אהבת ה' בלב האדם: חיצוניות הלב ופנימיות הלב. שתי הדרגות הללו מבטאות התייחסות שונה כלפי המרכיבים השונים שבעבודת ה'.

יש דברים שיהודי אמנם צריך לעשותם, אך עליו לעסוק בהם ב'חיצוניות הלב' בלבד – באופן ענייני, ללא התלהבות וחיות פנימית; ויש דברים שיש לעשותם בכל הלהט וההתלהבות ובכל כוח הנשמה.

יהודי צריך לאכול ולשתות. יהודי צריך לישון ולנוח. יהודי צריך לדאוג לבריאות גופו ולטייל באוויר הצח. ודאי שאין הוא עושה זאת למען התאווה האישית, אלא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם-שמים", ואף למעלה מזה – "בכל דרכיך דעהו". יכול הוא אפוא לחשוב, שעליו לעשות כל זאת בכל הלהט וההתלהבות.

אומרת לו התורה: את האיברים והחלבים (שמסמלים את הצרכים הגשמיים) מקריבים רק על-גבי המזבח החיצון. כלומר: צריך לעסוק בעניינים הגשמיים אך ורק ב'חיצוניות הלב' – בלי התלהבות יתרה. עושים את הדברים הללו כמילוי חובה בלבד, ולא מתוך עונג פנימי.

את 'פנימיות הלב' יש לשמור לתורה, לתפילה ולעבודת-ה' טהורה. "לא תעלו עליו… עולה ומנחה", מזהירה התורה. על המזבח הפנימי אסור להקריב זבחים! את פנימיות הלב, את ההתלהבות והחיות הפנימית, צריך להפנות לקודש בלבד. שם מעלים רק קטורת – דבר שכולו עולה לקדושה, בלי פסולת.

התורה מוסיפה ומזהירה: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד". כשהקטיר הכוהן את הקטורת, היה עליו להיות שם לבדו; הוא והקב"ה בלבד. משמעות הדבר: הדברים השייכים ל'פנימיות הלב' צריכים להיעשות למען הקב"ה בלבד, בלא פרסום ויוהרה. רק האדם והקב"ה צריכים לדעת את הדברים. ואז, כשעוסקים בדברים הללו בלי שום פניות צדדיות, זוכים שהשכינה שורה במעשי ידינו.

(על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 172; כרך ו, עמ' 186)

שבת שלום!!!

מוקדש לזכות הת' מנחם מענדל הן נחמה דינה
ולרפואת הרך הנולד בן טובה גוטקע לרפוא"ש

פתגם של רבי שמעון בר יוחאי

בשבוע הקרוב, לקראת פורים, אנו מקיימים את נתינת 'מחצית השקל', כזכר לתרומה שהיתה ניתנת למקדש בימי חודש אדר.

המדרש מספר שכאשר אלוקים נתן למשה את מצוות מחצית השקל לטובת הקמת המשכן, הוא הראה לו מטבע של אש.
בכך רומז לו אלוקים, בין היתר, שכמו שאיננו מפסידים כשאנו נותנים למישהו אחר מהאש שלנו, כך הצדקה אינה מחסרת מהנותן.
וכך גם המילה "ונתנו" נקראת משני הכיוונים, להורות שכל נתינה מחזירה את עצמה לנותן.

מסרון השבוע – פרשת תצוה
והיהלום זה אני

פנינה נכנסה לחנות התכשיטים ובחנה טבעת משובצת באבן בצבע טורקיז. "האבן מדהימה", אמרה למוכרת, "אבל זה לא אני"…

כן, אשה רוצה למצוא את הסגנון האישי שלה בתוך הסגנון והמאפיינים של האבן הטובה: זה תלוי אם הצבע חם או קר, בהיר או כהה, מראה גולמי או מלוטש, מט או מבריק, קטן או גדול וכדומה.

מדהים לגלות בפרשה איך אלוקים בוחר 12 אבנים טובות שישובצו על ה'חושן' של הכהן הגדול. כל אבן מייצגת מאפיינים של שבט אחר מ-12 השבטים. הייתה שם אבן אדומה, ירוקה, שחורה, צבעונית ועוד.

להזכיר לנו שכל יהודי הוא יהלום, וכל יהלום הוא ייחודי!

שבת שלום!

שסופרים יהלומים, לא מתעייפים - הרבי מלובביץ

ב"ה
ממתק לשבת פרשת תצווה תשע"ט 2019

ערב אחד נקשה שכנה בדלת של משפחת כהן ובפיה בקשה, ב"ה המשפחה גדלה, ונוצר הצורך להרחיב את הדירה. יש לנו תוכניות בניה, ואנחנו צריכים לקבל אישור מהשכנים כמקובל.
"אני חייבת לציין" – הודתה השכנה בגילוי לב – "כשאנו נרחיב בצד מזרח, זה בהחלט יחסום לכם את השמש מחלון הסלון והמרפסת בסלון, וכל הצד המזרחי. ועדיין, אני מבקשת שתבדקו אם תוכלו להסכים לחתום לנו…" – סיימה את בקשתה במבוכה קלה.
בני הזוג כהן התלבטו מאוד ולאחר התייעצות שנמשכה כמה ימים, החליטו לוותר על השמש למען השכנים. הם הגישו את התוכניות החתומות לשכנים, שבתוך תקופה קצרה החלו להרחיב את הבית.
התקופה הראשונה הייתה כרוכה בהסתגלות. הסלון שהיה מואר עד עכשיו נהיה חשוך, במרפסת כבר לא היה שמש, וכל פעם שהיה קצת מציק להם חשבו לעצמם על הרווחה שהביאו לילדים הרבים של השכנים והשתדלו לשמוח איתם,
חלפה תקופה, ועקב שינויים שונים הוצרכה משפ' כהן למכור את ביתה ולעבור לעיר אחרת. בני הזוג קיוו כי בעיית חוסר השמש בדירה תפגע כמה שפחות במחירה, המתווך שהם לקחו הוסיף למחיר סכום מכובד כדי שיהיה עם מה להתמקח.
לאחר כמה ימים התקשרה אשה וביקשה לראות את הדירה, כשהיא מדגישה שהיא רוצה לבוא בשעות השמש. קבעו שעה בבוקר למרות הספקנות הרבה. הרי אם האשה רוצה לבחון את עניין השמש – מה הסיכוי שתחתום על דירה חשוכה ונטולת שמש?
למחרת, בשעת בוקר צחה מעננים, הופיעה האשה המתעניינת. היא נכנסה לבית, בחנה את כל פרטיו ודקדוקיו, והחלה לבחון את ענין השמש. הסתכלה בסלון, בדקה את המרפסת, והיא נראית מרוצה מאוד, היא נכנסת ויוצאת מהמרפסת לסלון מוודאת שאין שמש ואז היא מכריזה "סגרנו!" – בלי להתמקח על המחיר, בלי לדון בהסדרי התשלום. "מה שנוח לכם" – אמרה, והחלה לכתוב את 'זיכרון הדברים'. אחרי שנחתמה העסקה כדת וכדין, פתחה את לבה וסיפרה:
"האמת, שבוודאי הייתי שמחה להתווכח על המחיר, לחסוך לי כמה עשרות אלפי שקלים. אלא שאין לי ברירה – אני סובלת ממחלה נדירה, וחשיפה לאור שמש מסכנת את חיי. ראיתי הרבה דירות, אך בכל אחת מהן יש שטח חשוף לשמש, וזה מסוכן עבורי. עד שראיתי את הדירה שלכם, ואינני יכולה לוותר על ההזדמנות לקנות את דירת חלומותיי – דירה מקסימה שאין בה שמש!" – אמרה, ולא הוסיפה מילה…
בני הזוג כהן נותרו המומים, נטועים למקומם ואינם מאמינים. לא רק שלא הפסידו מהוויתור, לא רק שמחיר הדירה לא ירד – אלא הוא עלה והתעלה בעיני זו שקנתה את הדירה.
**
פרשת תצווה היא הפרשה היחידה בתורה מאז לידת משה ששמו אינו מוזכר בה, ההסבר המוכר הוא שהסיבה לכך היא דבריו של משה שנקרא בשבת הבאה, לאחר שעם ישראל חוטאים בחטא העגל והקב"ה רוצה למחות אותם מעל פני האדמה, פונה משה לקב"ה ואומר "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" הוא כביכול מציב אולטימטום לקב"ה אם אתה לא סולח לעם ישראל תמחוק את שמי מהתורה, הקב"ה אכן סולח לעם ישראל אבל מכיוון שמשה אמר "מחני נא" אז פרשת תצווה שנקראת תמיד לפני יום פטירתו של משה בז' אדר נכתבה בלי להזכיר את שמו, כל אחד מאיתנו מבין איזו מסירות נפש נדרשה ממשה כדי לוותר על שמו בתורה וכשאנו רואים איך משה רבנו מוסר את נפשו עבור עם ישראל גם כשחטאו בחטא חמור זה מלמד אותנו מהי אהבת ישראל,
אבל יש פירוש נוסף שמלמד אותנו עד כמה מידת הוויתור והאהבה של משה היא מיוחדת ולפי ההסבר הזה הסיבה ששמו של משה לא מוזכר בפרשה הוא בגלל שבפרשה הזו אנחנו קוראים הרבה על בגדי הכהונה והכשרת הכהנים לעבודתם, לכן החליט משה רבנו שבפרשה הזו שבה מדברים על אהרון ותפקיד הכוהנים הוא יזוז הצידה ויפנה לאהרון מקום לקבל את מלוא תשומת הלב.
יהי רצון שנלמד לתת האחד לשני את המקום הנכון ונבין שלפעמים המוותר מרוויח הרבה יותר, ובזכות ההוספה באהבת ישראל נזכה לבניין בית המקדש בגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

הדפס או שתף ברשתות החברתיות וגם בוואצ-אפ. אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות.
  •  
  •  
  •  
  • 103
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •   
  •  
  •  
    103
    Shares
טיול בניו יורק
כנסו לקרוא חוויות של מטיילים
המלונית של צבי בניו יורק
נוח לכיס ונוח לטיול

 

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. השבת פרשת תצווה
    (לא בכל דבר צריך להתלהב)

    חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים, שהמשכן והמקדש מסמלים למעשה את נפש האדם. כל הדברים שהיו במשכן, קיימים תמיד גם באדם. על-ידי התבוננות במשכן ובכליו, יכולים אנו להבין כיצד להתנהג בחיי היום-יום של כל אחד מאיתנו.
    בפרשיות תרומה ותצווה מפרטת התורה את הלכות כלי המשכן. עם הכלים נמנים שני המזבחות: מזבח הנחושת החיצוני, להקרבת זבחים ומנחות, ומזבח הזהב הפנימי, להקטרת הקטורת. המזבחות הללו חלוקים גם בהלכותיהם: על המזבח הפנימי אסור היה להקריב שום קרבן מלבד קטורת, ובעת ההקטרה היה המקטיר צריך לשהות לבדו בהיכל, ללא איש זולתו.

    המזבח, באופן כללי, מסמל את הלב, שבו יוקדת אש האהבה לה'. המזבח החיצון והמזבח הפנימי מסמלים את שתי הדרגות של אהבת ה' בלב האדם: חיצוניות הלב ופנימיות הלב. שתי הדרגות הללו מבטאות התייחסות שונה כלפי המרכיבים השונים שבעבודת ה'.
    יש דברים שיהודי אמנם צריך לעשותם, אך עליו לעסוק בהם ב'חיצוניות הלב' בלבד – באופן ענייני, ללא התלהבות וחיות פנימית; ויש דברים שיש לעשותם בכל הלהט וההתלהבות ובכל כוח הנשמה.

    יהודי צריך לאכול ולשתות. יהודי צריך לישון ולנוח. יהודי צריך לדאוג לבריאות גופו ולטייל באוויר הצח. ודאי שאין הוא עושה זאת למען התאווה האישית, אלא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם-שמים", ואף למעלה מזה – "בכל דרכיך דעהו". יכול הוא אפוא לחשוב, שעליו לעשות כל זאת בכל הלהט וההתלהבות.
    אומרת לו התורה: את האיברים והחלבים (שמסמלים את הצרכים הגשמיים) מקריבים רק על-גבי המזבח החיצון. כלומר: צריך לעסוק בעניינים הגשמיים אך ורק ב'חיצוניות הלב' – בלי התלהבות יתרה. עושים את הדברים הללו כמילוי חובה בלבד, ולא מתוך עונג פנימי.

    את 'פנימיות הלב' יש לשמור לתורה, לתפילה ולעבודת-ה' טהורה. "לא תעלו עליו… עולה ומנחה", מזהירה התורה. על המזבח הפנימי אסור להקריב זבחים! את פנימיות הלב, את ההתלהבות והחיות הפנימית, צריך להפנות לקודש בלבד. שם מעלים רק קטורת – דבר שכולו עולה לקדושה, בלי פסולת.
    התורה מוסיפה ומזהירה: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד". כשהקטיר הכוהן את הקטורת, היה עליו להיות שם לבדו; הוא והקב"ה בלבד. משמעות הדבר: הדברים השייכים ל'פנימיות הלב' צריכים להיעשות למען הקב"ה בלבד, בלא פרסום ויוהרה. רק האדם והקב"ה צריכים לדעת את הדברים. ואז, כשעוסקים בדברים הללו בלי שום פניות צדדיות, זוכים שהשכינה שורה במעשי ידינו.

    (על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 172; כרך ו, עמ'186)

    שבת שלום!!!
    לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה
     

  2. פעמוני הנישואין. שווה להתחתן?/טור זוגי לפרשת תצווה | מנדי ערד

    "תגידי, רוחל'ה", שאלה מושקא, "כדאי בכלל להתחתן?!".

    מושקא, היא אחת החברות הטובות של רוחל'ה, ומבין כל חברות הכיתה – היא כמעט האחרונה שעדיין לא נהייתה כלה.

    רוחל'ה נאלמה דום. היא לא ציפתה לכזו שאלה. "בטח! מה השאלה הזאת בכלל. ברור. להתחתן זו המטרה של החיים, זה האושר הכי עצום שיכול להיות בעולם, זו השלימות שלך. מאיפה באה אליך השאלה המוזרה הזו?!"

    מושקא חייכה חיוך מריר. "מהגירושין של דסי"…

    מאז ומעולם, תיעבה רוחל'ה את שיחות הסלון, בהן ניתחו המשתתפות את צרותיהן של אחת החברות. גם מטבעות הלשון "אוי, מסכנה", או "כל כך עצוב לשמוע" שנמהלו אל תוך תשעת הקבין של הפטפטת הנשית, לא הרגיעו את רוחה.

    הדילמה הזו ליוותה אותה מאז ומעולם. האם לעזוב את מעגל הפטפטת, אותה כינתה בליבה 'ניתוח פומבי', או להישאר, כדי לנסות להטות את נושא השיחה לפסים מעשיים.

    הפעם, צפה לה השאלה במלא עוזה. דסי הייתה אחת החברות הדומיננטיות בכיתה. רוחל'ה, וגם מושקא, העריכו אותה מאד, ועד החתונה של דסי, היו שלושתן בקשר הדוק מאד.

    תמונה מהחתונה של דסי צפה בראשה של רוחל'ה. מושקא, עמדה אז בצד ומיררה בבכי. לא היה זה סתם בכי של התרגשות. לרוחל'ה היה נדמה שהתערבו בו גם דמעות של פרידה, רחמים עצמיים ואפילו קנאה מודחקת. היה ברור לרוחל'ה, שמושקא – שעמדה מולה כשהדמעות מציפות שוב את עיניה – מצפה לתשובה. אבל המוח שלה היה מרוקן.

    "תראי מושקא", חיפשה רוחל'ה את המילים הנכונות. "אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, אבל דבר אחד ברור לי: להתחתן זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות בעולם".

    "בטח 'הכי טוב'…", התריסה מושקא, "התנתקת כמעט לגמרי אחרי החתונה, אין לך מושג כמה דסי סבלה. אני הייתי הכותל שלה, אלי היא התקשרה לבכות. זה נראה לך נורמלי?! בחורה מוכשרת, מוצלחת, חסידית, מ-ו-ש-ל-מ-ת! מי אמר שלי זה לא יקרה, הא? למה בכלל להיכנס לבוץ הזה?!"

    רוחל'ה החליטה ללוות את מושקא לביתה. היא הרגישה שכעת, מושקא לא מחפשת תשובות, אלא דווקא אוזן קשבת. היא הקשיבה, ניסתה להכיל את הכאב של מושקא, ובכתה יחד איתה… עד שהן הגיעו, כל אחת לביתה.

    *

    בבית, רצתה רוחל'ה לנצוח באפיסת כוחות על הספה, אולם היא החליטה לתת לעצמה 'ריפוי בעיסוק, ולהכין בזריזות מרק ירקות לה וליענקל'ה. 'בהחלט, חיי הנישואין תובעניים', חשבה לעצמה, 'אבל ברור לי שההנאה שבהענקה, היא הגדולה שבהנאות'.

    *

    בערב, החליטו הזוג לצאת להליכה מסביב לשכונה, כדי לשוחח באוויר הפתוח והקריר. יענקל'ה, הכיר את בעלה של דסי. הוא נשבר כששמע על הגירושים, אולם גם הוא כאשתו, לא אהב להציף בבית בעיות. בינו לבין עצמו תמה האם התנהגותו זו נובעת מפחד לדבר על דברים לא נעימים, או דווקא מאומץ – להימנע מרכילות ולשון הרע מיותרים.

    אגב הליכה תלשה רוחל'ה עלה כותרת והפרידה את עליו. "מה אתה אומר, מה הייתי אמורה לומר למושקא?"

    יענקל'ה נעצר. הוא הביט אל פנסי הרחוב במבט מהורהר, "יש לי איזה שהוא רעיון שקודח לי בראש כבר הרבה זמן, אני צריך שתעזרי לי לסדר לעצמי את המחשבות".

    "תראי", המשיך אגב צעידה, "בפרשת השבוע ישנה שאלה מאד מעניינת, לדעתי היא יכולה לתת לנו נקודת מבט שונה, אולי אפילו נועזת, לנישואין ולבעיות בשלום-בית. לכהן הגדול, היו בשולי המעיל, רימונים ופעמונים. מטרת הפעמונים היתה, כדי שישמע קולו בבואו אל הקודש – אבל זה היה דבר כל-כך עקרוני, שאם לא היו לו פעמונים, הכהן היה חייב מיתה…"

    "נשמע מוזר קצת, לא?", תמהה רוחל'ה, "בדרך כלל אומרים ש'לא ברעש ה", מגיל אפס מחנכים אותנו ש'רעש וצלצולים' זה דבר חיצוני, כאילו, מה כל כך עקרוני ברעש של הפעמונים?"

    "זאת בדיוק השאלה של הרבי", החמיא. "הרעיון הוא בקיצור, שהפעמון שבשולי המעיל- מסמל את בעלי התשובה, אלו שחוזרים בתשובה ומתקרבים לה' עם המון 'רעש וצלצולים', כמו שאמרת, בהתלהבות, ב'אורות'… אם הכהן – שאמור להיות נציגם של כל העם – יכנס 'בלעדיהם', הוא מועל בתפקיד שלו.

    "אוקיי, אבל איך זה קשור לנושא שלנו?", שאלה רוחל'ה. יענקל'ה התכוון להמשיך, אבל רעש מחריש אוזנים של מוזיקה שבקעה ממכונית של בליינים צעירים שחלפה על ידם, קטעה את שיחתם.

    "או הא", ממש 'רעשנים'…", חייך יענקל'ה.

    "הרבי לומד מהפעמונים, שבזמן שלנו – 'סוף המעיל', זאת אומרת סוף הגלות, כשהעולם מטורף, רעשני, בוטה, אנחנו חייבים גם כן – אלו שגדלו כשומרי תורה ומצוות, לקרב יהודים ולעשות 'מבצעים', עם 'שטורעם', בפרסום, בהבלטה…

    "אתה יודע, זה נראה לי קשור איכשהוא, למכתב מדהים וקצר של הרבי. קיבלתי אותו פעם בהודעה בטלפון. לא מבינה איך לא הקראתי אותו למושקא…."

    אחרי חיפוש קל, מצאה את מבוקשה והקריאה:

    " מה ששומע מכמה אנשים שמדברים, שכשמתחתנים קמות כמה בעיות וקשיים וכו' – הוא לא מפני שמקרים כאלו הם אחוז גדול, כי אדרבא הם מיעוטא דמיעוטא . . אלא שכל אלה שאין אצלם בעיות וכו' אין מדברים כלל על דבר זה כי זהו נחשב למצב נורמלי.

    שלהתחתן – טוב הוא (וגם מוכרח) – מפורש בכתוב (בראשית ב, יח). ורואים גם במוחש, מזה – שלועגים לאלו שלא נישאו (בחור זקן, בחורה זקנה) [אג"ק חלק כ"ב, עמ' ש"ל]

    *

    הם כבר עמדו בסמוך לבניין. רגע לפני שטיפסו במדרגות, אמר יענקל'ה; "תשמעי, רוחל'ה, עולה לי תובנה מעניינת, אולי קצת 'מופרעת'. מעניין אותי לדעת מה דעתך בנושא ומה יאמר עליה ר' נח?!"

    "סקרנת אותי…"

    "אמממ", לא ידע יענקל'ה איך להתחיל, "הבעיה היא, כמו שהרבי אומר במכתב – שהחברה שלך, הילדים בבית, החברים בבית הכנסת ובעצם כל העולם – רואים, שומעים וחווים, רק את הבעיות של הזוגות בשלום בית. מי שטוב לו – לא מדבר על זה, ומי שמדבר – זה מי שלא טוב לו…

    "נו, מה רצית", תמהה, "שאלך מחר לבית הספר עם שלט: "אני נשואה – וטוב לי!"

    "לא. אבל לא נראה לך שבעולם עם בגרות מוקדמת של הילדים מחד, וטירוף של העולם מאידך – הגיע אולי הזמן שבמקום שקולם של אנשים מאוכזבי נישואין נשמע – ישמעו גם קולות שפויים של אנשים ששמחים ומעריכים את מה שיש להם? שילדים – שחווים את המריבות של ההורים – ישמעו גם את ההערכה, הכבוד ואפילו ההערצה של אבא לאמא, שידעו עד כמה אמא חשובה לאבא? שבנות סמינר תשמענה מחברותיהן, לא רק קיטורים – אלא גם זמירות אחרות עם פנים מחייכות?!

    "לא יודעת. אני מסכימה אתך", הגיבה רוחל'ה, "אבל זאת באמת שאלה למשפיע. מעניין מה הוא יאמר…"


    מנדי ערד
    סופר, מרצה ואיש חינוך. מנחה נישואין ושידוכים, יועץ ארגוני M.A.
    054-9194977

כתיבת תגובה

חבד תיאלנד

בית חב"ד תאילנד נוסד בשנת תשנ"ג (1993), על-ידי הרב יוסף-חיים קאנטור, שליחו של הרבי מליובאוויטש זי"ע לקהילה היהודית בתאילנד, ונציג חב"ד במקום. במהלך שנות פעילותו, הפיח הרב קאנטור את השממה היהודית בתאילנד, הקים בה קהילה יהודית למופת ומוסדות פעילים. גולת הכותרת של מוסדות חב"ד בתאילנד הוא ללא ספק ה"בתי חב"ד למטיילים" - בית חב"ד העונה ומסייע לצרכיו של המטייל במזרח.

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות