היו פעם שני תלמידים שהגיעו אל הרב לשאול שאלה, הרב היה באמצע פגישה, והרבנית הזמינה אותם לשבת ולהמתין, ובנתיים הגישה להם מגש עם שתי כוסות מים, שאחת היתה גדולה והשנייה קטנה,שניהם היו צמאים ולא רצו להסתפק בכוס הקטנה, וכל אחד חיכה שהשני יעשה את הצעד, ואז הושיט אחד החברים את ידו, ולקח את הכוס הגדולה, אמר לו השני "אתה לא מתבייש, לא מספיק שלקחת ראשון, אתה לוקח את הכוס הגדולה?" ענה לו החבר "אם אתה היית לוקח ראשון, הרי היית בוחר את הכוס הקטנה? זו בדיוק הכוס שהשארתי לך…"
***
פרשת השבוע פותחת בציווי האלוקי לאברהם ״לך לך״, צא מהמקום בו אתה גר כעת, ״אל הארץ אשר אראך״,
אברהם אבינו בשלב זה, היה אדם מלומד כבן 75 שכבר פרסם את דבר האלוקות בכל הסביבה שלו וכבר היה מוכר לאנשים, למה החליט הקב״ה להגיד לו פתאום לצאת ממקומו? האם לא עדיף היה שיישאר בסביבתו הטבעית והמוכרת ויוכל להמשיך להפיץ את האלוקות בעולם?
***
מסביר הרבי מליובאוויטש שציווי זה "לך לך" מזכיר לנו שאסור לנו להישאר במקום, אלא עלינו תמיד להיות במצב של התקדמות, ובמיוחד בענייני קדושה תמיד לשאוף קדימה, ולא להסתפק במה שכבר נעשה, גם כשאדם כבר עשה הרבה בחייו, שלא יתרגל למקום שבו הוא נמצא, אלא עליו להמשיך להתקדם.
***
מבואר בספר התניא, על דברי הגמרא ש׳מי שלומד כל פרק מאה ואחת פעמים הוא נקרא עובד ה' ומי שלומד רק מאה פעמים לא נקרא עובד ה'׳,
שבזמנם היו רגילים לחזור על כל פרק מאה פעמים ולכן מי שלומד כפי הרגילות ומה שמקובל, אינו זוכה למעלת ׳עובד השם׳ ומי שמוסיף קצת מעבר לרגילות הוא זה שנקרא עובד השם.
***
במילים אחרות, התורה דורשת מאתנו לא להתרגל ולהסתפק באיזור הנוחות שלנו, לא להסתפק בכוס הקטנה אלא תמיד להיות במצב של עבודה והתקדמות, גם מה שהיה אתמול מצוין, להיום זה בלתי מספיק, ותמיד צריכים לחפש איך אפשר להמשיך הלאה,
***
זו בדיוק הסיבה לציווי האלוקי לאברהם, ובעצם לכל יהודי אחריו, תמיד עליך להיות במצב של הליכה, אף פעם אל תדרוך במקום, הגעת לדרגה גבוהה, יפה מאוד, אל תתחיל להרגיש נוח מדי ואל תתקבע במקום, עליך להמשיך לעבוד ולהתקדם רק כך תהיה עובד השם באמת.
***
יהי רצון שנזכה תמיד ללכת מחייל אל חייל ולשאוף גבוה, ובזכות השאיפות הגדולות ברוחניות, יתן לנו הקב"ה הרבה שפע גם בגשמיות, בגאולה אמתית ושלימה בקרוב ממש

שבת שלום