הוראת ה"שמש": עבודה "לשמה"
במצוות נר חנוכה מצינו דבר והיפוכו:
מחד, מצות הדלקת הנרות הוא דוקא בזמן שצריכים לנרות להאיר את החושך, וישנה אפשרות להנות מאורן. דלכן זמן ההדלקה הוא "משתשקע החמה" – כי קודם לכן הרי "שרגא בטיהרא מאי אהני", ומקום ההדלקה הוא על פתח ביתו מבחוץ – להאיר החושך שבחוץ, וגם בעת ההדלקה צריך שיהיו מבני ביתו ערים.
אך מאידך, הרי אסור ליהנותמאור הנרות, ד"אין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד"; ועד כדי כך הזהירות בדבר, שאחד הטעמים להנחת ה"שמש" במקום גבוה יותר מנרות החנוכה עצמם, הוא דחיישינן שמא יבוא האדם להשתמש וליהנות מאור הנרות, אשר לכן מניחים את השמש במקום גבוה, בכדי שההנאה תהא מאורו ולא מנרות המצוה (טושו"ע או"ח סתרע"ג ס"א).
ואם כן נמצא שהדלקת הנרות מוכרח להיות בזמן שיכולים ליהנות מהם, אך לפועל אסור הדבר ליהנות מאורם!
ויש ללמוד מדין זה הוראה יסודית בעבודת האדם את קונו:
הנה נודע הכלל אשר האדם בראשית עבודתו, אין הוא עובד את קונו בשלימות לעשות המצווה "לשמה" בלבד, אלא בתחילה עובד "מיראה וכדי לקבל שכר", וכאשר עולה בעבודתו מחיל אל חיל, הנה "מגלין להן רז זה מעט מעט . . עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה" (רמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ח-ט); והוא מה שאמרו רז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה" (ראה שם ברמב"ם).
אך זאת צריך האדם לידע, אשר גם כשאוחז עדיין בדרגה הנמוכה, ועבודתו היא בכדי לקבל שכר – גשמי או רוחני, מכל מקום צריך גם בשלב זה לעסוק גם בעבודת ה' לשמה, לקיים מצוות מסוימות רק כי כן ציווהו הבורא ית'.
וענין זה מודגש במצוות נר חנוכה: מצותה של נר חנוכה הוא "משתשקע החמה" – שרומז על האדם בתחילת עבודתו, ש"שמש (ומגן) ה'" אינה מאירה אצלו עדיין בתוקף; ואף לאדם זה מורים – שגם בקיימו מצוה שישנה אפשרות (ואדרבה: כן צריך להיות מצד דיני המצוה) ליהנות ממנה ("שלא לשמה"), הנה מכל מקום צריך הוא להדליק את הנרות רק לשם המצוה, ולא ליהנות מהם כלל!
ומזה ילמוד האדם לעבודתו את הבורא ית' בכל יום ויום במשך השנה כולה, אשר גם כשאוחז עדיין באופן העבודה ד"שלא לשמה",מכל מקום צריכה להיות לו שייכות גם לעבודה שהיא "לשמה" – למענו ית' בלבד.
(ע"פ שיחות קודש תשל"ט ח"א עמ' 518 ואילך)
