בפרשת בשלח, מתואר נס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל עברו בים ביבשה והמצרים טבעו בים: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו": הים חזר לתוקפו וחוזקו הראשון וכיסה את חיל פרעה והטביעם.
המדרש מספר שכאשר ה' ברא את הים התנה עמו הקב"ה תנאי: עליו להיבקע לפני בני ישראל כאשר יצטרכו לעבור בו. ומסביר המדרש שגם לאחר שעמד הים בהתחייבותו זו חזר לתנאו הראשון, וזו משמעות המילה ל'איתנו', אותיות 'תנאו', לתנאי "שהתניתי עמו מתחילה". אך לא ברור כיוון שהים עמד בתנאי ונבקע לפני בני ישראל אז מדוע לאחר מכן נאמר "וישב הים לאיתנו או לתנאו".
מסביר הרבי כי תנאי זה של הים עדיין עומד וקיים. הקב"ה הטביע בבריאה "תנאי", שכאשר יהודי יוצא מ"מצריים" (מהמגבלות שלו) והולך ל"הר סיני" לקבל את התורה על מנת להוסיף ולהתחזק בענייני קדושה ויראת שמיים, אפילו עם בדרך עומד "ים גדול" מניעות ועיכובים חזקים על פי טבע, עליו לדעת כי אין לו להתפעל ולהתבלבל כלל, ועל ירפו ידיו חלילה, אלא עליו ללכת בבטחון ובתוקף בדרכו זו ולדעת כי תנאי קיים בטבע להיבקע בפני כל יהודי ביוצאו 'ממצריים'.
מעובד מתוך "שולחן שבת", שיחות הרבי מליובאוויטש.
