על הפסוק בפרשתנו ויקרא "אשר נשיא יחטא" (ד, כב) מפרש רש"י "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו".
ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
כתוב במדרש תנחומא (פקודי, ג) שהעולם נקרא "גוף גדול" והאדם "עולם קטן", ועל פי זה, כשם שב"גוף גדול" יש נשיא ומלך כמו כן ב"עולם גדול" ישנו ה"מלך" שבו, שהוא הראש והמוח השולט על כל הגוף.
וזהו הרמז בדברי חז"ל:
אם רוצים שה"דור" (האדם) לא יכשל ח"ו בחטא ועון, עד שהנהגתו תהי' בבחינת "אשרי" – הרי זה כ"שהנשיא שלו נותן לב", שה"מוח" (נשיא) שולט על הלב, כמו שנתבאר בספר התניא (פי"ב) ש"כל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאות תאוות לבו במעשה דבור ומחשבה כו'".
ולאידך, באם חלילה נכשל בחטא, אפי' בשוגג – לא די במה שבמעשיו יעשה תשובה, "להביא כפרה על שגגתו", אלא צריך להתעמק במחשבתו בחומרת הדבר שעבר על רצונו ית', ואז ה"הנשיא שלו נותן לב" שה"מוח" פועל הכנעה ב"לב", להיות נשבר ונדכה, וזה דוקא מה שפועלת העברת רוח הטומאה לגמרי מכל וכל.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 40 ואילך)
