בהתחלת פרשתנו הובאו דברי הקב"ה למשה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען".
והנה, הכניסה לארץ ישראל היא ענין כללי ביותר בתורה ובמצוות. כי תוכן ענין המצות הוא שכאשר יהודי מקיים מצוה מעשית הוא לוקח דבר גשמי ומכניס בו קדושה, והרי זה כאילו הוא "מכניס" את הדבר הגשמי לארץ "ישראל". וכפי שאמר כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" לאחד ששאלו האם כדאי לעלות לארץ ישראל: "מאַך דָא ארץ ישראל!" (עשה כאן ארץ ישראל), שכאשר אדם מקיים מצוות הוא לוקח את ה"ארצי" והגשמי ומביא בו אלוקות, בחינת "ארץ ישראל".
ועל פי זה יש לומר, שבציוויו של הקב"ה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" נרמז הוראה כללית בקיום המצוות:
לפני קיום מצוה, שזהו כאמור ענין הכניסה לארץ, יש "לתור" ולהתבונן במהותה של המצוה, ורק אחר כך לקיימה בפועל. וכמו שרואים בברכת המצוות, שקודם עשיית המצוה בפועל מברך האדם ואומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שמתבונן בכך שע"י קיום המצוה נעשה הוא קדוש, והוא מקיים את מה שציוה אותו הקב"ה.
ועל דרך זה בלימוד התורה: קודם הלימוד מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", והיינו, שמתבוננים במהותה של התורה שהיא "תורתו" של הקב"ה, והוא נתנה לנו כפי שהיא במעלתה העליונה "תורתו".
וזוהי הוראת "ויתורו את ארץ כנען", שלפני קיום מצוה צריך האדם "לתור" ולהתבונן בענינה ותכליתה של התורה והמצוה שבא ללמוד ולקיים.
(על פי לקוטי שיחות חי"ג עמ' 40 ואילך)
