בין הפרת נדר להתרת נדר
בענין ביטול הנדרים מצינו שני אופנים:
א. הפרת נדר על ידי האב והבעל.
ב. התרת הנדר על ידי החכם. ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
בתוכן ענין הנדרים, שאדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, מצינו בספרים כמה אופנים:
מי שנמצא בדרגא נמוכה בעבודת ה' זקוק לפרוש את עצמו מדברים המותרים, כי מצד זה שנמשך הוא אחרי מותרות הרי הוא יורד למטה בדרגתו, ולכן צריך הוא להתחזק בעבודת ה' על ידי שידור נדר, ויפרוש עצמו מדברים המותרים. ועל זה אמרו חז"ל "נדרים סייג לפרישות" (אבות פ"ג מי"ג).
אך מי שאינו נמשך אחרי מותרות, אינו זקוק לנדר לפרוש מהן, אלא עושה כן גם בלי זה. ועל זה כתב הרמב"ם (הל' נדרים פי"ג הכ"ג) ש"לא ירבה אדם בנדרי איסור כו' אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר", כי אדם זה פורש ממותרות גם בלי נדר.
אמנם, מי שכבר אין מקום לחשוש שהדבר המותר יגרום אצלו ירידה, כי נתעלה ביותר בעבודת ה', עליו אמרו רז"ל "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" (ירושלמי נדרים פ"ד ה"א), כי אדם כזה מחוייב לעסוק עם עניני העולם כדי להעלות את הדברים המותרים לקדושה.
ועל פי זה יש לבאר תוכן ענין הפרת והתרת נדרים:
אדם האוסר עצמו מדברים המותרים, הרי אם הוא נמצא בדרגא נמוכה יותר, שעדיין צריך לפרוש עצמו מעניני העולם, אזי מפירים ומבטלים את הנדר, והיינו, שמעלים אותו לדרגא שלא יצטרך לנדר כדי לפרוש, אלא יעשה כן מרצונו הטוב, בלא נדר. אך למעלה מזה הוא ענין התרת נדרים על ידי חכם, שאומר מותר לך, שהוא מה שהחכם ממשיך קדושה עליונה בהאדם עד שאין צריך לפרוש מדברים המותרים, אלא בכחו להתעסק עמהם באופן שמעלה אותם לקדושה.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג עמ' 191 ואילך)
