בתחילת פרשתנו נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם . . כי תקנה עבד עברי" (כא, א-ב). ויש לבאר הטעם שהדין הראשון שנאמר בפרשתנו בהמשך למתן תורה הוא דין עבד עברי:
במתן תורה נעשו בני ישראל עבדים להקב"ה, ו"נשתחררו" מכל סוג של עבדות אחרת.
והנה, עבדות אחרת כוללת לא רק עבדות לאדון גשמי, אלא גם "השתעבדות" לעניני עולם הזה. כי, עבד של הקב"ה צריך להיות "משוחרר" לגמרי מכל וכל, כדי להיות פנוי לעבוד את הקב"ה בכל עת ובכל מצב.
ולכן הדין הראשון אחרי מתן תורה הוא דין עבד עברי, ללמדנו שעבד אמיתי של הקב"ה – "עבד עברי" ("א אידישער קנעכט") צריך לרצות להתענג רק מדברים שקשורים להקב"ה, ואין לו להגיד "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני", שמרמזים לתענוגי עולם הזה, אלא כל כוחותיו ועניניו צריכים להיות "משועבדים" לה' לבדו.
ומי שאומר "אהבתי את אדוני גו' לא אצא חפשי", ורוצה להשתעבד לעניני עולם הזה, נרצע. כי בהר סיני שמע "שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' – ולא עבדים לעבדים" ומכיון שאדם זה "הלך זה וקנה אדון לעצמו" ולא נשאר עבד להקב"ה לבדו, לכן "ירצע" (קידושין כב, ב).
(ע"פ אגרות קודש חכ"ג עמ' קו)
