בתחילת פרשתנו בהר נאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר, ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?
ויש לומר שבזה טמונה הוראה חשובה בעבודת האדם לקונו:
העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל (רש"י ר"פ בראשית), שנברא כדי "לשמש את קוני" (קידושין בסופה). ונמצא, שישראל מצד עצמם אין להם שייכות לעניני העולם ועבודת האדמה, אלא העולם כולו לא נברא אלא לשמש את ישראל. וכמובן גם בפשטות, שהרי כל יהודי הוא בן מלך (שבת סז, א), ורואים בפשטות שבן מלך אין לו שייכות כלל לעבודת האדמה, כחרישה וזריעה וכיוצא בזה, אלא הוא עוסק תמיד בשימוש אביו המלך בארמונו.
ולזה באה שנת השמיטה, שבה על יהודי לשבות מעבודת האדמה ולעסוק רק בעבודת ה', כלשון הספורנו כאן "שתהי' כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'" – להראות לנו את מהותו האמיתי של עם ישראל, שאין להם שייכות לעבודת האדמה, אלא העולם נברא לשמש את היהודי, ומהותו האמיתי היא העסק בעבודת ה' בלבד.
ועל כן נאמר קודם "ושבתה הארץ שבת לה'" לפני "שש שנים תזרע", ללמדנו שעיקר עבודת היהודי אינה ה"שש שנים תזרע" אלא מהותו האמיתי הוא הזמן בו מקדיש להיות "שבת לה'", ושבו אינו עוסק בעניני העולם אלא מקדיש את עצמו לעבודת ה' בלבד.
(ע"פ שיחות קודש תש"מ ח"א עמ' 161 ואילך)
