בפרשתנו, שבו נאמרו דיני המועדות, מצינו אשר לענין החמץ, ישנו חילוק בין חג הפסח לחג השבועות. אשר בשונה מחג הפסח, בו החמץ אסור לחלוטין, הנה בשבועות לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא הוא אף חובה – מנחת שתי הלחם הקריבה בשבועות צריכה להיות דוקא ״חמץ תאפינה״ (פרשתנו כג, יז). ויותר מכך, דוקא מנחה זו מתירה את הקרבת מנחות המצוה.

ויש לומר הביאור בזה (וראה תורה אור (לכ"ק רבינו הזקן) פט, ג. צ, ב. ועוד):

״חמץ״ מורה על הגבהה והתנשאות, וכמו החמץ כפשוטו, שהוא תופח ומגביה עצמו, שזהו המקור לכל עניני הרע. ולכן בפסח, כאשר אוחזים רק ב״יציאת מצרים״, ועדיין שייכים לעניינים שאינם טובים – חייבים ״לברוח״ מן ה״חמץ״, ועד כדי כך ש״לא יראה״ ו״לא ימצא״.

לעומת זאת בשבועות, לאחר כל העבודה הרוחנית של ספירת העומר, שבה מבררים ומתקנים את כל שבע המדות של הנפש הבהמית לכל פרטי', חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו׳ – הנה אז החמץ אינו סותר לעבודת ה׳, אלא להיפך: באמצעות החמץ עצמו אפשר לקיים את התורה ואת המצוות. ועל דרך מה שכתוב (דה"ב יז, ו) ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״ – "שיהי' יקר רוח וגבה נפש בעניני עולם הבא כו'" (ר"ח שער הענוה פ"ו).

ואדרבה, תכלית העילוי הוא ״אתהפכא חשוכא לנהורא״, כשהופכים את החושך עצמו – את ענין החמץ וההגבהה – לאור – לשמש לעניני תורה ומצוותי'. ולכן בשבועות צריך להיות דוקא ״חמץ תאפינה״.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 30 ובכ"מ)