שירי חנוכה מצטלצלים באוזנינו, בעוד העיניים מביטות בשלהבות המרצדות. הניחוחות המשכרים ממלאים את האף, והפה טועם את הסופגניות הערבות. הידיים אף הן מתעסקות עם דמי חנוכה והסביבון.

ומה עם המוח? היכן הוא משתלב בחגיגת החנוכה?

ובכן, המוח שואל שאלה פשוטה: אם היוונים כבר טימאו את השמנים, מדוע לא הלכו צעד אחד קדימה ושפכו את השמנים לגמרי?

מסתבר שהיוונים היו אנשים "נאורים" ומשכילים. הם העריצו את התרבות, את כל מה שקשור למדע ופילוסופיה. בתור שוחרי מדע, הם לא התנגדו לתורת ישראל, שהייתה מבחינתם עוד תחום מדע, עוד שטח של חכמה, עוד פילוסופיה מעניינת.

הדבר היחיד שהפריע להם זו האמונה ה"עיוורת" של עם ישראל כלפי התורה ונותן התורה. מבחינתם, התורה היא עוד תחום בו ניתן להסכים אך גם לחלוק, להפריך, לתרץ ולהסביר איך שרוצים. הם הסכימו ללימוד התורה, אך התנגדו לאמונה בתורה.

לכן הם טימאו את השמנים ולא שפכו אותם. מבחינתם, עצם השימוש בשמן לשם הדלקת המנורה הוא לגיטימי לחלוטין ואף מניב מראה יפהפה. הפריעה להם ההתעקשות ה"פנטית" להדליק דווקא בשמן טהור. "שמן טמא מאיר בדיוק כמו שמן טהור", טענו היוונים בלהט.

הרעיון הזה רמוז גם בברכת "ועל הניסים", אותה מוסיפים בחנוכה. אנו אומרים "כשעמדה מלכות יוון… להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". היוונים נתנו יד ללימוד תורה, אך התנגדו להדגשה כי התורה היא תורת ה', "תורתך" = התורה שלך. הם הסכימו לקיום המצוות המובנות בהיגיון, ה"משפטים", אבל התנגדו לקיום המצוות שאינן מובנות, "חוקי רצונך".

נס פך השמן מבטא יותר מכול את ניצחון הגישה היהודית על התרבות היוונית. כשיהודי לומד תורה, הוא אינו רואה בה 'עוד' חכמה, אלא את דבר האלוקים, שאינו ניתן לערעור.

"בימים ההם בזמן הזה". מלחמת היוונים ביהודים ממשיכה בכל דור. גם בימינו יש גישות המתייחסות לתורה כאל תיאוריה פילוסופית מעניינת, הפתוחה לביקורת, ערעור ופרשנות אישית של כל אדם.

חג החנוכה מזכיר לנו כי התורה אינה חכמה אנושית. עיסוק בתורה הוא מפגש עם דברי אלוקים חיים, תכנים שמעבר להבנת האדם, אותם אפשר לקלוט בעזרת שילוב של הבנה עם יראת שמים, של חכמה עם אמונה.

כי תורה בלי אמונה היא כמו גוף בלי נשמה.