על "ראשו" של יהודי אין מה לבכות
בפרשתנו ויגש כתוב, שכאשר התוודע יוסף אל אחיו "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" (מה, יד). ולכאורה צריך ביאור, מדוע בכו איש על צאורי אחיו, ולא על ראש אחיו, הרי הראש הוא החלק העיקרי והנעלה של בן אדם?
ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
הצואר הוא הממוצע בין הראש לכל הגוף. כי, כללות חיות האדם הוא במוח שבראש, והמשכת חיות זו מהראש אל הגוף היא באמצעות הקנה, וושט וורידין שבגרון. ונמצא, שיש בצואר מעלה על הראש, שאף שמעלתו של הראש כמו שהוא בפני עצמו גדולה ממעלת הצואר, מ"מ בנוגע לתכליתו ותפקידו של הראש יש יתרון מעלה בצואר, שדוקא בו קיים הכח והיכולת להעביר את החיות מהראש לכל הגוף.
ובעבודת האדם לקונו, הראש מורה על הבחינה הכי עליונה של האדם, שהוא נשמת האדם, והצואר מורה על עבודת האדם ותכליתו לקחת את חיות ה"ראש" – היא הנשמה – ולהמשיכו בעולם כולו, להאירו ולזככו.
ולכן בכו יוסף ובנימין איש על צוארי אחיו, כי:
א. על ראשו ונשמתו של יהודי אין מה לבכות, כי נשמת ישראל "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'" (לשון אדמו"ר הזקן בתניא פכ"ד), וכמאמר רז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א) – ישראל אותיות "לי ראש". ב. תכלית האדם אינה ב"ראשו" – עבודת הנשמה כשלעצמה, אלא ב"צוארו" – לפעול על שאר הגוף ובכל העולם, להאירם באור הנשמה. ולכן גדלה מעלת ה"צואר" גם על הראש, ועלי' דווקא בכו יוסף ובנימין.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"י עמ' 146 ואילך)
