בקשר לפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" מובא בירושלמי "תמיד ‑ אפילו בשבת. תמיד ‑ אפילו בטומאה" (ו, ו. ירושלמי יומא פ"ד ה"ו).
יש לפרש לימוד זה בדרכי עבודת האדם לקונו:
ה'אש תמיד' היא התלהבות הלב, המתלהט ברגשי קודש להקב"ה. ועל האדם ליזהר שאש זו תוקד ותבעיר את לבו בכל עת, ולא תיכבה ח"ו.
והנה בשבת שהיא יום המוקדש כולו לעבודת ה', עלול האדם לחשוב, שצריך הוא להשקיע כל כולו במחשבה עמוקה והתבוננות, שהיא עבודת המוח, ואין לו לעורר בעצמו את רגשי הלב. וזהו "תמיד ‑ אפילו בשבת", שאפילו בהיות האדם שקוע בהשגת הבורא, גם אז עליו לעורר בעצמו רגשי התשוקה להקב"ה.
ומאידך, גם הרחוק ח"ו מעבודת הבורא, ו"טמא" הוא, אין לו לחשוב שכבר "אבוד" הוא, ואי אפשר לו להתקרב אל הבורא. אלא "תמיד ‑ אפילו בטומאה", שגם על הטמא לעורר עצמו ולעשות את כל התלוי בו שה"אש תמיד" ‑ "לא תכבה" ח"ו, אלא תמשיך לבעור ולהלהיב לבו לעבודת הבורא.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 217)
