בתחילת פרשתנו נאמר "אמור אל הכהנים גו׳ ואמרת אליהם". ופירש רש"י "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים".
ויש לפרש בדרך הרמז מה שרש"י השתמש בלשון אזהרה דוקא, כי אזהרה היא גם מלשון זוהר ואור (עיין בספר המאמרים תש"ח לאדמו"ר מוהריי"צ נ"ע עמ' 240). ובזה מרומז שאופן ההשפעה והלימוד שמלמדים הגדולים את הקטנים צריך להיות בדרך של קירוב והארת פנים.
וענין זה מרומז גם בכך שלשון הכתוב היא ‑ "אמור אל הכהנים . . ואמרת אליהם", וכידוע שאמירה היא לשון רכה (מכילתא ופרש"י יתרו יט, ג. ועוד), בניגוד לדיבור שהוא לשון קשה (מכות יא, א וברש"י שם).
עוד יש להוסיף בזה, שמרמז שהלימוד וההשפעה על הקטנים מוסיפים אור וזוהר גם אצל הגדולים, שיש ללמוד מהלשון "להזהיר גדולים על הקטנים", שהוא הזהרת הגדולים על ידי הקטנים, וכדברי חז"ל (תמורה טז, א): "בשעה שתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'".
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 151. חכ"ז עמ' 165)
