על מנין בני ישראל שבפרשתנו במדבר כתב רש"י "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י א, א).
ולכאורה תמוה הדבר, הרי טעם הדבר שסופרים דברים החביבים הוא שמפני יוקרם רוצה האדם לדעת מנינם המדויק, אך הקב"ה ש"לפניו נגלו כל תעלומות" בוודאי יודע את מספרם המדויק של בני ישראל, ואם כן מדוע הרי הוא מונה אותם כל שעה?
ויש לבאר בזה:
חביבותם של ישראל לפני המקום, שמפני כן מונה אותם, אינה נובעת ממעלתם בעבודת השי"ת, שהרי יש בה בחינות ומדריגות שונות, ואין אחד דומה לחבירו בדרגתו.
ומזה שבעת מנין בני ישראל לא היה חילוק בין איש לרעהו, וכולם ‑ מה"גדול שבגדולים" עד ה"פחות שבפחותים" ‑ נמנו בשווה, נמצא שחביבותם לפני המקום שלשמה נמנו היא הנקודה שבה שווים כל ישראל, ואין בזה חילוקים. והיא נקודת היהדות ("דער פּינטעלע איד") שבלב כל אחד מישראל, שנמצאת בכל אחד בשווה.
אך נקודה זו שבלב, דרגתה נעלית עד מאוד, וגבוה מעל גבוה היא, ולכן אין "חיבתם" זו של ישראל באה לידי גילוי, ואינה ניכרת (ע"ד הרגיל). ולכן מונה אותם הקב"ה כל שעה, שמנין זה הוא "להודיע חיבתן" (רש"י ר"פ שמות), שחיבתן זו של ישראל, שהיא נקודת היהדות, תבוא לידי גילוי, ותוודע לכל.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ח עמ' 1 ואילך)
