בפרשתנו נאמרו דיני גאולת עבד שנמכר לנכרי, שעל קרובי העבד לגאלו ‑ "גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו גו' או השיגה ידו ונגאל" (כה, מז-מט).
ולכאורה צריך ביאור:
א. הרי הכתוב מנה כאן את קרוביו המחוייבים לפדותו לפי סדר קירבתם, ואם כן מדוע לא נזכר "אביו", שהוא הקרוב אליו ביותר.
ב. מדוע "השיגה ידו" כתוב רק בסוף, הרי אם יש לו ממון מחוייב לפדות עצמו תחילה.
ויש לבאר זאת בעבודת האדם לקונו:
איש יהודי הנמכר לגוי, ועד לזה שיכול למכור עצמו לעבודה זרה (כהמשך הפסוקים), מורה על ירידה רוחנית גדולה ביותר.
והנה מבואר בספר תניא קדישא (פי"ט) שהטעם לזה שיש ביכולת בן ישראל לעבור על רצון הקב"ה, הוא כי האמונה בה' היא "בבחינת שינה" אצל האדם, כי באם היה זוכר שעל ידי העבירה הרי הוא נפרד מ"יחודו ואחדותו יתברך" לא היה עובר ח"ו בשום אופן, (עיין שם אריכות הביאור בזה).
ועל פי זה יש לבאר מה שלא נזכר כאן "אביו", כי מצב ירוד זה ברוחניות אצל העבד בא מפני שהיה חסר אצלו זכרון ה"אב" ‑ אבינו שבשמים, ובאם היה "אביו" נזכר, לא היה נופל ממדריגתו כלל, ולא היה נמכר לעבד.
וזהו גם מה ש"השיגה ידו ונגאל" נזכר רק בסוף, כי אדם הנמצא במצב רוחני ירוד כזה אין באפשרותו לגאול את עצמו ו"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". אלא גאולתו באה על ידי שאחרים שאינם "עבדים" הנמצאים במצב של "גאולה" הם ה"גואלים" אותו ומעלים אותו ממצבו הירוד. ורק אחרי שהקרובים גאלוהו, יש באפשרותו לעבוד את ה' בכח עצמו, ואז "השיגה ידו" ואפשר לו להתעלות בעבודת ה' בכחות עצמו.
(ע״פ לקוטי שיחות חי״ז עמ׳ 297 ואילך)
