בפרק חמישי דאבות שנינו "ארבע מדות בנותני צדקה . . לא יתן ולא יתנו אחרים, רשע" (משנה יג). ובמשנה שלאחרי זה "ארבע מדות בהולכי בית המדרש . . לא הולך ולא עושה, רשע".
וידועה הקושיא, שב"נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש" ישנם לכאורה רק ג' מדות, שהרי זה שאינו נותן או אינו הולך לבית המדרש אינו בכלל "נותן" או "הולך"?
ויש לומר הביאור בזה, שדבר זה עצמו הוא מה שמשמיענו התנא, שאפילו זה שאינו נותן צדקה, ואינו הולך לבית המדרש גם הוא בכלל "נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש". כי מכיון שגם הוא מישראל, הרי רצונו האמיתי הוא לקיים כל המצוות כולם. וכדברי הרמב"ם הידועים שכל אחד מישראל רצונו האמיתי הוא "לעשות כל המצוות" (הל' גירושין ספ"ב).
ונמצא, שאפילו אם בחיצוניות נראה שהאדם אינו נותן צדקה ואינו הולך לבית המדרש, מ"מ מכיון שהוא מישראל, הרי הוא בכלל הנותנים וההולכים.
ולכן, גם אדם אשר נמצא בבחינת "לא יתן ולא יתנו אחרים" או "לא הולך ולא עושה" – אין לו ליפול ברוחו ולהתייאש ח"ו, כי עליו לדעת שמצד רצונו האמיתי הרי גם הוא בכלל "נותני צדקה" ו"הולכי בית המדרש".
ולא עוד, אלא שמכיון שכל ד' הסוגים, "ארבע מדות", כתובים במשנה בהמשך אחד, מובן, שגם מי שנמצא לעת עתה, בדרגא הכי תחתונה, הרי בכחו וביכלתו לבוא לתכלית השלימות של "ארבע מדות" אלו – "יתן ויתנו אחרים – חסיד", "הולך ועושה – חסיד".
(ע"פ ספר השיחות תשמ"ז ח"ב עמ' 530 ואילך)
