טור לפרשת כי תבוא כותרת: חנוך לנער על פי דרכו

מהרגע שנכנסו לחדר האחות, לא הפסיקה דיני לצרוח בהיסטוריה. אמא ליטפה אותה ביד אוהבת וניסתה להרגיע, אך ללא הועיל. אמא ריחמה על דיני כל כך, עד שבסוף ויתרה על החיסון…
על פניו, נוכל לתת לאמא את המקום הראשון בתחרות 'האמא האוהבת'. אולם כל בר-דעת מבין כי התנהגות כזאת אינה לטובתו של הילד ופוגעת בו במוקדם או במאוחר.

תקופתנו מאופיינת באיבוד הסמכות ההורית. הורים מעדיפים לוותר לילדים, לתת להם לעשות מה שהם רוצים, מבלי להתערב ולהציב גבולות. למרבה הפלא, מחקרים מראים כי ילדים שגדלו בלי גבולות, מגלים חוסר ביטחון עצמי ונוטים לאלימות יתר. מסתבר אפוא כי לא תמיד מה שמשדר אהבה ורחמנות הוא אכן לטובת הילד.

מצד שני גם הגישה ההפוכה, של חינוך תקיף וקשוח, פוגעת במערכת היחסים בין ההורים לילדים. היא יוצרת טינה פנימית בלב הילד, שעלולה להתפרץ בעוצמה בגילאי ההתבגרות.

מהו האיזון הנכון ואיך מגיעים אליו?

פרשת השבוע אומרת "והלכת בדרכיו" – עליך ללכת בדרכיו של הקב"ה. הרמב"ם מסביר כי דרכו של הקב"ה היא הדרך האמצעית, שאינה נוטה לקיצוניות משום צד. הקיצוניות מונעת על ידי רגשות עיוורים, אך כאשר אדם מכוון את מעשיו לפי רצון ה' – הוא מצליח למצוא את האיזון הנכון. כך, גם כאשר הוא נוהג ברחמנות או בתקיפות – אין הוא עושה זאת מתוך התפרצות רגשית, אלא מתוך חשיבה מה ה' רוצה שאעשה.

לדוגמה, כאשר הורה מתמלא רחמים על הילד וחש רצון לפנק אותו, יחשוב לעצמו האם זו טובתו של הילד, או שזה רק רצון להרגיש טוב עם עצמי. לחלופין, גם כאשר הורה מבקש להעניש את הילד, עליו לקבל החלטה הקשורה לטובתו של הילד, ולא לפעול מתוך עצבים וסערת רגשות.

על הסבא-רבה שלי, הרב מאיר בליזינסקי ז"ל, מסופר במשפחתנו כי מעולם לא היכה את בנו. פעם אחת הבן סיכן את עצמו בהתנהגותו, ואביו רצה להכות אותו. התלבט האב האם הרצון מגיע מתוך רצון לפרוק את כעסו, או מתוך דאגה כנה לעתידו של הילד. הוא נכנס לחדר, הסתגר עם עצמו וחשב במשך שעה ארוכה מהי טובתו של הילד, ורק אז החליט מה עליו לעשות.

כי להיות הורה טוב – פירושו לחשוב טוב לפני כל תגובה…