בפרשתנו כי תבוא כתוב "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים גו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (כו, יז-יח), ומפרש רש"י ש"האמרת והאמירך" – "הוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתו לך מאלקי הנכר כו'. הוא לשון תפארת כמו יתאמרו כל פועלי און". ויש לבאר דברי רש"י שבהם מרומזים גודל מעלת התשובה:
בכתוב זה מבואר מעלת ישראל על אומות העולם בזה שה' הוא אלקיו, והם "עם סגולה". ובמעלתם זו של ישראל ישנם שני אופנים.
ישנם כאלו שאין להם שייכות וקרבה כלל ל"אלקי הנכר", כי דבוקים הם תמיד בהשי"ת, ועוסקים רק בתורה ובמצוות. וישנם כאלו שנכשלו רחמנא-ליצלן בעבירות, והייתה להם קרבה ל"אלקי הנכר", ומכל-מקום נכללים ב"האמרת והאמירך", כי בכוחם לעשות תשובה, ואז לא רק שפוסקת שייכותם ל"אלקי הנכר" אלא ש"זדונות נעשו לו כזכיות".
הי' אפשר לחשוב, שמעלתם של אלו שלא הי' להם שייכות כלל ל"אלקי הנכר", גדולה יותר. ועל זה מבאר רש"י, שב"האמרת והאמירך" ישנם שני פירושים. א. "לשון הפרשה והבדלה", שפירוש זה מרמז על אלו ש"הופרשו והובדלו" לגמרי מ"אלקי הנכר" וכיוצא בזה, ומעולם לא הי' להם שייכות זה לזה. ב. "לשון תפארת, כמו יתאמרו כל פועלי און", דפירוש זה מרמז על אלו שהיו שייכים תחילה ל"פועלי און", אלא שגם הם "יתאמרו", ע"י התשובה.
ובפירוש הב' דווקא נאמר "לשון תפארת", כי על ידי התשובה כופים ומכניעים את היצר הרע וכוחות הקליפה, וה"תפארת" והשבח שע"י כפיית כוחות הקליפה "יתיר משבחא אחרא כו' יתיר מכולא [יותר משבח אחר, יותר מהכל]" (לשון הזוהר – זח"ב קכח, ב).
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ט עמ' 173)
