עץ ותלמיד-חכם
אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר "כי האדם עץ השדה",
וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום שנאמר
"כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" ונאמר "אותו תשחית וכרת"
כיצד? אם תלמיד-חכם הגון הוא
"ממנו תאכל ואותו לא תכרות",
ואם לאו – "אותו תשחית וכרת".
תענית ז,א
תכלית ה"אדם" – לתת פירות כ"אילן"!
בפרשת שופטים כתוב "כי תצור אל עיר גו' לא תשחית את עצה גו' כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה גו' אותו תשחית וכרת" (כ, יט). ונאמר על זה בגמרא (תענית ז, א) "וכי האדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות, וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו – אותו תשחית וכרת".
וקשה, כיצד מתיישבת קושיית הגמרא "וכי האדם עץ שדה הוא"? הרי גם אם מצינו פרט אחד שבהם דומים זה לזה – בענין ת"ח הגון – הרי זה דמיון בפרט אחד בלבד, ואיך מבטא דמיון זה את השייכות העיקרית בין האדם לעץ השדה?
ויש לבאר זה על פי הידוע שכשם שהעולם מתחלק לארבעה סוגים, דומם, צומח, חי ומדבר, כך יש באדם התחלקות לארבעה סוגים אלו, והמדות שבאדם הם בחינת הצומח שבאדם (ראה בכ"ז תורה אור בראשית ד, א. תורת חיים בראשית ד"ה וייצר, ובכ"מ).
והנה, יתרונו של אדם על שאר ג' הסוגים הוא מעלת האדם שהוא בעל שכל.
וזוהי קושיית הגמרא "וכי אדם עץ שדה הוא", שהן אמת שבאדם ישנו גם הענין ד"עץ שדה" – שהוא ה"צומח" שבאדם, מדותיו שבלבו, אבל האם זוהי מעלתו של האדם, הרי עיקר מעלתו שהוא "אדם" – בעל שכל?
על כך מתרצת הגמרא, שתכלית שכל האדם אינה להשכיל השכלות בלבד, אלא להשפיע על המדות, שהמדות יתנהגו על פי השכל. השכל לבדו אינו מביא שלימות לאדם, אלא רק כאשר השכל משפיע על המדות אז בא האדם לשלימותו.
וע"ז מביאה הגמרא משל מאילן: כשם שמעלתו של אילן היא בנתינת פרות, כן הוא גם בנוגע ל"אדם", תלמיד חכם, שמעלתו בתור "אדם" ו"תלמיד חכם" היא בהיותו "הגון", ששכלו פועל על מדותיו, ומביא "פירות", ד"מאי פירות, מצוות" (סוטה מו, סע"א).
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1114 ואילך)
