יש לבאר ענין קריעת ים סוף בעבודת האדם לקונו:
אמרו חז"ל (חולין קכז, א) "כל שיש ביבשה יש בים", והיינו, שכל הדברים הקיימים ביבשה ונראים לעין כל קיימים גם בים, ורק שמכוסים הם מעין האדם. ונמצא, שהים רומז על דברים מכוסים ונעלמים, והיבשה על דברים הגלויים לעין כל.
והנה, גם בכל אחד מישראל ישנו ענין 'ים' ו'יבשה', שהרי נשמת כל איש מישראל דבוקה ומיוחדת עם הקב"ה בכל זמן ועת. אלא שבזמן התפילה, כאשר האדם מתעורר ברגשי אש שלהבת לידבק בהשי"ת, הרי הקשר הזה גלוי לעין כל ופעולתו ניכרת, ואזי ההתאחדות עם הקב"ה היא בבחינת 'יבשה', משא"כ אחרי התפילה, הנה הרגש הזה של דביקות לקונו מכוסה הוא ואינו ניכר לכל, והרי זה בבחינת 'ים'.
ועפ"ז יש לפרש ענין קריעת ים סוף בעבודת האדם, שענינו הוא שגם הדברים שהם בבחינת 'ים' והרי הם מכוסים ונעלמים – יבואו לידי גילוי וייהפכו לבחינת 'יבשה', וכמו שנאמר על קריעת ים סוף "הפך ים ליבשה" (תהלים סו, ו).
והיינו, שעל האדם לפעול בעצמו שההתעוררות שבזמן התפילה תפעל גם במשך כל היום. ורגש הדביקות אל הקב"ה לא יהי' בבחי' 'ים" המכוסה ונעלם, כי אם גם אחרי התפילה תהי' בבחי' 'יבשה', שיהי' ניכר לכל הדביקות שלו לקונו וההתאחדות עם השי"ת.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 1016-ה)
