יסוד עבודת הנכנס למצוות
בפרשתנו וישלח כתוב "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי .. . איש חרבו" (לד, כה). ובמדרש נאמר ש"בני י"ג שנה היו" (ב"ר פרשה פ).
והנה, מזה שנקראו שמעון ולוי כשהיו בני י"ג שנה בשם "איש" שהוא לשון גדלות, וכמ"ש (שמות ב, יד) "מי שמך לאיש", למדו (עיין רש"י נזיר כט, ב ד"ה ור' יוסי. רש"י ורע"ב אבות פ"ה מכ"א. ועוד) ש"בן שלש עשרה למצוות". שבגיל שלש עשרה נחשב האדם ל"גדול" בשכלו ותכונותיו ומחוייב במצוות.
ויש לתמוה, דלכאורה הרי זה כעין תרתי דסתרי, שכן מצד אחד למדו מפסוק זה שבגיל י"ג שנה מתחייבים במצוות,כלומר שבגיל זה נחשב האדם לבר דעת ובר חיובא, ומצד שני מהפסוק "ויקחו איש חרבו . . ויהרגו כל זכר" מורה שלא פעלו ע"פ הדעת, ורק גודל כעסם על מה שעשה שכם גרם למעשה זה?
ויש לומר שבזה רמזו הוראה יסודית בעבודת האדם לקונו:
אף ש"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו" (ל' הרמב"ם סוף הל' מעילה), היינו שצריך להבין במוחו ושכלו את מצוות התורה, ולכן למדו זמן חיוב המצוות מלשון "איש" המורה על גדלות השכל, מכל מקום, יסוד ושורש עבודת השי"ת אינו הבנת השכל, כ"א קבלת עול מלכות שמים. שגם אם אינו מבין את משפטי התורה, עליו לקיימם מפני ציווי הבורא ית"ש.
וזהו שלמדו זמן חיוב המצוות מ"ויקחו איש חרבו", שכאשר הגיעו שמעון ולוי לחיוב מצוות, התחילו מיד בעבודת השי"ת באופן של מסירות נפש שלמעלה מהדעת. ומזה נלמדת ההוראה, שיסוד ושורש העבודה הוא קבלת עול שלמעלה מהדעת וההבנה.
(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 289 ואילך)
