רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם – המון מידע סרטונים וכו על הצדיק זצ"ל
מכונה ע"ש ספריו שפע חיים ודברי יציב, ד' בשבט תרס"ה – ט' בתמוז תשנ"ד
היה האדמו"ר הראשון של חסידות צאנז-קלויזנבורג, חסידות שמקורה בחסידות צאנז. עמד בראש החסידות משנת תש"ו ועד לפטירתו בשנת תשנ"ד. מייסד קריית צאנז בנתניה ומרכז רפואי לניאדו. כיהן גם כרב וכראש ישיבה.
הרב איבד את אשתו ו 11 ילדיו בשואה אך תמיד הדגיש כי לא איבד את הקב"ה! האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג נולד בגליציה בשנת ה'תרס"ד. את כישרונותיו הנדירים השקיע בלימוד התורה.כבר בעודו ילד רך, הצטיין רבי יקותיאל יהודה במידות נעלות מאין כמותם. לימים, סיפר כי "רגיל הייתי בטבע מגיל רך, שכאשר הבאתי איתי ל'חדר' מן הבית שלוש פרוסות של מיני מזונות, נתתי שתי פרוסות לחבר מבית עני שלא היה לו, והסתפקתי לעצמי בפרוסה אחת, ואם לא הבאתי אלא רק פרוסה אחת נתתי אותה כולה לחברי ולא אכלתי מאומה … כי איככה אהיה מסוגל לאכול כשחברי רעב ואין לו מה לאכול". הרב ציין כי "ומידה זו של רחמנות השרישו בי אבא ואמא מיום שנולדתי, כזה היה טבע התינוק בכל בית יהודי בימים ההם".
כאשר נכנסו הנאצים לקלויזנבורג, עברו עליו שבעה מדורי גיהנום. באותו היום שבו הגיע האדמו"ר לאושוויץ עם רעייתו ואחד-עשר ילדיו, נרצחו עשרה מהם והוא נשלח לעבודות כפייה שאותן שרד אך בקושי. כשנשאל כיצד הצליח להתגבר על ייסורי איוב הללו, הסביר: "איבדתי את כל משפחתי, איבדתי את הכל – אבל את הקב"ה לא איבדתי".
בתקופת אימים זו התגלתה התנהגותו המופתית באופן לא רגיל: בשיא היגון והצרות לא חדל מללמוד, להתפלל ולקיים מצוות שבין אדם לחברו.על פי עדות אחד משרידי הגטו, גם בתנאי רעב קשים ביותר הקפיד הרב לא לאכול טריפה, להניח תפילין בכל יום, לארגן תפילה בציבור ולא לאפשר לקלגסים הנאצים לגלח את זקנו בתער.בתחבולות שונות ומשונות הצליח להתחמק מחילול שבת. יחד עם זאת, לא הניח לאחר לעשות את מכסת העבודה המוטלת עליו.התנהגותו הנאצלת הגבירה את חמתם של הארורים, שהציקו לו מאוד והפליאו בו את שבטם. גם כשרמסו אותו ברגליהם, היה לוחש: "צדיק הוא השם כי פיהו מריתי", או: "תהא מתתי כפרתי", או "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקים בשמחה…". התנהלות זו הביאה אט אט לשינוי אף ביחסם של אנשי הקאפו אליו, עד שיצאו לו מוניטין של איש קדוש."שכל העובדים פה ידעו שכשניגשים לרפא חולה – עושים את המצווה הגדולה ביותר"
באחת ההזדמנויות סיפר שבתקופה זו התהלך עם נעלי עץ לרגליו. יום אחד נזדמנה לו נעל מרופדת ועליה חתיכת עור. כשהרימה, התברר לו שזאת חתיכת קלף מפרשיות תפילין ועליה כתוב: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם…" והוסיף: "ופרצתי בבכי… היטב חרה לי מביזיון הקודש, וגם נחרדתי מן הרמז שרמזו בזה מן השמים…"כשהגיעו חיילי ארצות הברית והודיעו של שחרורם ומתן אוכל עבורם, היה היחיד מבין קהל צפוף של עצמות ושלדי אדם מורעבים שביקש מחיל השחרור אוכל כשר בשל היותם יהודים
בכוחות נפש אדירים החל הרב הלברשטאם להקים מחדש את ההריסות, הפיח רוח חדשה בניצולי השואה והקים רשת ישיבות ומוסדות תורה לבנים ולבנות בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים.האדמו"ר נישא בשנית, ונולדו לו שבעה ילדים. בעשר אצבעותיו ייסד את חסידות צאנז המפוארת, שנכחדה בשואה כמעט לחלוטין.לאחר השואה הגיע האדמו"ר לארה"ב, ולאחר מכן, בשנת תש"ך, עלה לישראל. בארץ ישראל ייסד את 'קרית צאנז' בנתניה, ובהשפעתו ייסדו חסידיו את 'קרית צאנז' ומוסדותיה בירושלים, תלמודי התורה וכוללי האברכים בבני ברק, חיפה, את השיכון בטבריה ואת המרכז החסידי הגדול בעיר צפת.
כמו כן ייסד את בית החולים הדתי לניאדו, בית ספר לאחיות, מוסדות ליתומים. עם פתיחת בית החולים, אמר לאנשי הצוות הרפואי: "בבואי להקים ולפתוח בית חולים חדש לאוכלוסיה הרחבה, שואף אני לא רק שיקפידו בו הקפדה מלאה על שמירת שבת וכשרות, ולא רק שיעסיקו בו רופאים מעולים ממדרגה ראשונה, אלא גם ובעיקר שכל העובדים פה יהיו בעלי לב יהודי חם! שיאהבו את החולה! שמטרתם הבלעדית תהיה ריפוי החולה ולא ריפי המחלה"."כל גל וגל שעבר עלי – קיבלתיו באהבה"את היסוד להקמת בית החולים, הסביר פעמים רבות תוך סיפור אישי מימות השואה הנוראה: "אני זוכר שירו בי ביד. פחדתי ללכת למרפאה שהחזיקו הנאצים על אף שגם שם היו רופאים. ידעתי שאם אכנס לשם לא אצא חי לעולם. כשירו בי ונפצעתי, מה עשיתי? למרות הפחד מהנאצים, ניגשתי לעץ, קטפתי עלה והידקתי אותו בחוזקה על הפצע כדי שיעצור את הדם. אח"כ קטפתי ענף וקשרתי אותו מסביב לפצע כדי שהעלה יחזיק מעמד. השם עזר, תוך 3 ימים הבראתי. אז קיבלתי על עצמי שאם ה' ייתן לי חיים ואבריא, שהרי נראיתי אז כמו מוזלמן, ואצא מכאן מהרשעים הללו, אבנה בית חולים שיהיה מיוסד על כך שהרופאים והאחיות יאמינו שיש אלוקים בעולם, וידעו שכשניגשים לרפא חולה, עושים את המצווה הגדולה ביותר בתורה".
דוגמא אחת מיני רבות: בערב שבת אחד, הגיעה לבית-הכנסת של צאנז ידיעה כי בחדר המיון מאושפזת במצב קשה צעירה שזקוקה לתרומת דם מסוג נדיר. כל אנשי החסידות נטשו במהירות את התפילות וארוחת השבת ואצו לתרום דם.
כאשר דיבר בפני תלמידי הישיבה, הסביר להם את החשיבות להתנהג בדרך ארץ כלפי הוריהם ומוריהם. "זה המפתח לקניין התורה", אמר. בפתיחה אחרת אמר: "שאלתי ובקשתי אשר לא רק אתם תלמדו את הגמרא, אלא שהגמרא תלמד אתכם".את זכייתו להינצל מהתופת, להקים ישיבה מפוארת ולהעמיד דור חדש הממשיך בשרשרת הזהב של אבותינו, תלה בדבר אחד ויחיד שזקף לזכותו: "שגם בזמנים הקשים ביותר שעברו עלי, לא באתי אף פעם בטרוניה כלפי שמיא, כל גל וגל שעבר עלי – קיבלתיו באהבה".
מי שרוצה לראות סרט על האדמו"ר אפשר לחפש ביוטיוב את הסרט "אסתיר פני "של כאן 11 שמדבר על הייסורים באושוויץ, ההתמודדות עם חורבן קהילתו ואובדן אשתו ו-11 ילדיו, השיקום של עולם התורה והקמתה של החסידות בנתניה – והשתיקה שליוותה את האמונה הגדולה. מסע תיעודי אל נקודת המפגש שבין האמונה היהודית למאורעות השואה. דרך סיפורו של האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג ,שחווה חורבן אישי והצליח לשקם את חייו ואת קהילתו אנו זוכים להצצה אל ההתמודדות של הקהילה החרדית עם השואה.
https://kanapi.media.kan.org.il/Players/ByPlayer/V1/ipbc/S0193875_1/HLS
קשריו עם הרבי מליובאוויטש
מאז עלות הרבי לכס הנשיאות, שרר קשר ידידותי בינו ובין האדמו"ר מצאנז. בהתוועדות י"ב תמוז תשי"א מסר הרבי באמצעות שליח בקבוק משקה לאדמו"ר, באמרו: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. יברכהו השי"ת שיעמיד תלמידים עם נר מצוה ותורה אור, והמאור שבתורה, ומסתמא יודע הוא שכל עניני ארץ הקודש הם ניסיון" .
בשנת תש"ל, בעת מלחמת הרבי בעד תיקון חוק מיהו יהודי, דיבר האדמו"ר כנגד המנסים לעכב את התיקון: "כולם יודעים שאני אינני חסיד ליובאוויטש, ואף אבי הקדוש לא היה חסיד ליובאוויטש, אבל אני מוכרח להתייחס למאורעות… קמו מומרים גדושי עזות וחוצפה, לא זו בלבד שאין הם מוכנים לקבל דברי תוכחה, אלא כשרק מהינים לומר להם דבר מה שלא מוצא חן בעיניהם, מיד מרימים הם קול צווחה וזעקה" בנו האדמו"ר מצאנז הנוכחי סיפר זאת באירוע בחירות של יהדות התורה בשנת תשע"ט והוסיף שבאותה הזדמנות כשאביו הזכיר את דברי הרבי אמר שאלו דברים של "גדול בישראל".
התייחסות מיוחדת נוספת שאמר על הרבי בקשר למיהו יהודי היא שהינו מתפלל על הרבי בכל יום (!) כי כל הקליפות והסטרא אחרא נלחמות נגדו עקב מאבקו בענין מיהו יהודי
גם בנושא שלימות הארץ עמד האדמו"ר בדעתו של הרבי, והתבטא כלפיו: "הרבי מליובאוויטש צודק בהחלט. הוא הרי שר התורה וצדיק אמת".
האדמו"ר עסק רבות בנושא הציפיה לביאת המשיח, ובאחת משיחותיו בעת סעודה שלישית אמר: "עם ישראל סבל כל כך בדור האחרון, ועתה מוכרח המשיח לבוא, כי כלו כל הקיצין. ואם זהו הרבי מליובאוויטש – נצא לקראתו, העיקר שיבוא כבר"
בהזדמנות אחרת בעת שראה בעל תשובה חב"די שמתפלל בדביקות הביט בו מומשכות והייתה ניכרת על פניו התרגשות גדולה וכשדמעות מבצבצות מעיניו התבטא "כמה מקנא אני בעבודה של ליובאוויטשער רבי, בכתפיים הרחבות שלו, בנחת רוח שהוא גורם בשמים.." וכך המשיך בעוד דברות קודש בהערכה והערצה. יהודי מגזע ליטאי שניצב לצידו שלא אהב את השתפכות הנפש הזו התריס כלפי האדמו"ר: והרי הם אומרים שהרבי שלהם משיח?! אך האדמו"ר הגיב בתנועת יד מבטלת, כמי שדוחה את דבריו כליל, והשיב לו: "ומה אכפת לך שזה הוא?! העיקר שיבוא כבר!"
רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם נפטר בקרית צאנז בנתניה בליל שבת קודש – ט' בתמוז תשנ"ד. זיע"א . את מקום האדמו"רות תפסו בניו המשמשים שניהם כאדמו"רים (אחד בישראל והשני בארצות הברית), ואחד מחתניו בארצות הברית.
את זכייתו להינצל מהתופת, להקים ישיבה מפוארת ולהעמיד דור חדש הממשיך בשרשרת הזהב של אבותינו, תלה בדבר אחד ויחיד שזקף לזכותו:"שגם בזמנים הקשים ביותר שעברו עלי, לא באתי אף פעם בטרוניה כלפי שמיא, כל גל וגל שעבר עלי – קיבלתיו באהבה".
כיום מכהן כאדמו"ר בקרית צאנז בנתניה בנו הגדול הרב צבי אלימלך הלברשטאם. בנו השני הרב שמואל דוד הלברשטאם הוא האדמו"ר של חסידות צאנז קלויזנבורג בבורו פארק בארצות הברית.
ספריו
- שפע חיים – סדרת ספרים בנושאים שונים כמו פרשת שבוע וימי סליחות (ק1/ק2/ק3/ק4/ק5/ק6/ק7/ק8/ק9/ק10/ק11/ק12/ק13/ק14/ק15/ק16/ק17/ק18/ק19/ק20/ק21/ק22/ק23/ק24)
- דברי יציב – שו"ת (ק1/ק2/ק3/ק4/ק5/ק6/ק7)
- מנחת יהודה וירושלים
- ישראל סבא (ק1/ק2/ק3/ק4/ק5/ק6/ק7/ק8/ק9/ק10/ק11)
- • שפע טהרה
לקריאה נוספת
- יציב פתגם – סדרת ספרים המרכזת מדברי תורתו בספריו השונים לפי נושאים.
- לפיד האש (ב' כרכים) – תולדות חייו
רשימת המאמרים של הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, באתר רמבי"ש
ציון קדשו של כ”ק מרן אדמו”ר זי”ע, במקום מנוחתו כבוד בחלקת קרית צאנז שב”בית־החיים” בנתניה
צדיק הענק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א המכונה האדמו"ר מצאנז…ערכתי לפניכם מספר נקודות מרגשות וכואבות גם יחד על יחסו לאמונה למרות כל התופת שעבר בעת השואה הארורה שבא איבד את אחד עשר ילדיו ואשתו הי"ד
*אותו היום שבו הגיע האדמו"ר לאושוויץ עם רעייתו ואחד-עשר ילדיו, נרצחו עשרה מהם והוא נשלח לעבודות כפייה שאותן שרד אך בקושי. וכך מספר משה רייך, איש עסקים וחסיד צאנז שהיה עם הרבי בתופת, בסרט "אסתיר פני": "היינו צריכים לקחת 50 קילו מלט ולהעלות על קרש בגובה של שתי קומות. למטה עמד הגרמני, ומי שנפל קיבל מכות רצח. "פעם הרבי נפל, והיהודים שהיו איתו התחילו כבר לחשוב איפה לקבור אותו. יהודי אחד ניגש לאדמו"ר ושאל: אתה עוד תגיד 'אתה בחרתנו מכל העמים?' והאדמו"ר ענה לו: אולי עד היום לא אמרתי את זה כל כל בכוונה. מהיום כשאומר את זה, אני אגיד את זה בכזו כוונה ושמחה – כמו שלא אמרתי אף פעם, כי מזל שאני יהודי. אם לא הייתי 'אתה בחרתני מכל העמים' – הייתי בצד השני, נראה כמו שהנאצי הזה נראה"
*באחד השבתות במחנה הגיעה שבת והרבי אומר שצריך ללכת להתפלל… הוא התחיל לשיר… מי יכול לשיר? וכשהגיע לקטע בתפילה שבו אנו מבקשים שהקב"ה יגיד למלאכים 'שיפקדוני ברחמים כי הדלקתי נרותיי והצעתי מיטתי…' התחיל לצעוק: ריבונו של עולם, אפילו שהדלקת מיטתי – שרפת את המיטה שלי, את אשתי וילדיי – אין לי שום טענה כלפיך, והתחיל לבכות ולשיר"
*אף שהרבי נישא מחדש והוליד שבעה ילדים (חמש בנות ושני בנים, אחד מהם יורשו בתפקיד האדמו"ר) יש דברים שאף פעם לא מתרפאים", מספר ל-ynet ד"ר שמידט. "אישה שבילדותה שהתה בבית שלהם, בניו ג'רזי, לפני שהרבי עלה לישראל -סיפרה שכל לילה הוא היה עובר מחדר לחדר לוודא שכל הילדים נושמים, ורק אז הוא היה הולך לישון"
.*במהלך השואה הרב נורה בידו, וכששכב שם מדמם, הוא דיבר עם ה': 'הנה אני יהודי בדרך למות, ואף אחד לא יעזור לי. אם תציל אותי אני מבטיח לבנות בית חולים באיזה מקום, שיהיה פתוח לכל יהודי במצוקה מכל מקום בעולם'.מספר על הרבי מר ד"ר ברוך שמידט בוגר הרווארד, שנולד בכלל במשפחה יהודית טקסנית קונסרבטיבית. לחיק החסידות נשאב בעקבות מפגש עם האדמו"ר""15 שנים לקחה ההקמה של המרכז הרפואי הרבי רצה לגייס קודם את הכסף ולא לבנות על הלוואות. הוא רצה שזה יהיה מקום מצוין, וכרופא זה היה תענוג להיות במקום שכל דבר שהצוות הרפואי ביקש – הם ידעו שהאדמו"ר יהפוך שמים וארץ כדי להשיג"
.בשנת 1955 הוא נסע לכמה ערים לראות איפה יתאים לבנות את הקהילה, ובחר דווקא בנתניה.הבחירה במקום שאינו דתי לא הפחידה את הרב, כפי שאפשר להבין: "אנחנו נגרום להם לאהוב יידישקייט", אמר – וככה קרה. ד"ר שמידט מעיד כי המוטו הוא ש"בקריה כולם מוזמנים, כולם מרגישים בנוח."בעיניו, הדבר הטבעי ביותר היה שבית החולים ישרת את כולם – ללא אפליה.
בפגישה הראשונה עם בן-גוריון, שני יהודים חכמים ומאוד שונים זה מזה – שאל אותו ראש הממשלה, איך המקום הזה נראה מהעיניים של אדמו"ר? הרבי הוא לא ענה. בן-גוריון שאל אותו שוב, ואז הרבי אומר: אני רואה את המינימום והמקסימום. 'מה המינימום?' שאל בן-גוריון, 'שאני יכול ללכת ברחוב עם שטריימל וטלית – ואף אחד לא יפגע בי לרעה'. 'ומה המקסימום?' הקשה – והאדמו"ר ענה: 'שגם אתה תלך עם שטריימל, כמוני'"
.ד"ר שמידט מספר בחיבה על "אדם חם, פתוח, עדין ועם הרבה חוש הומור", למרות פגעי החיים. הוא מונה שלושה מרכזים חסידיים שסובלנות בלבם: "בית החולים שמשרת, דתיים ולא דתיים, יהודים וערבים. פנימייה לבנות מבתים הרוסים מכל הארץ, מכל העדות בהכלה מוחלטת – ובית אבות, שגם בו אנשים מכל העדות. הרבי רצה שגם הקריה החסידית לא תהיה הומוגנית. אז כל מי שמתגורר כאן שומר שבת – אבל יש מכל החוגים והעדות, הרבי ממש עמד על זה שכך יהיה".אומרים שקריית צאנז זה 'מאה שערים' על החוף", אומרת שמידט, "אבל הרבי לא נתן לשוליים לעשות בעיות.
באחד הקייצים בא רב גדול לנפוש בעיר, ואחרי יומיים פנה לרבי בזעזוע שראה אישה בבגד ים עוברת בשכונה. 'כמה זמן אתה כאן?' שאל אותו הרבי, והוא ענה, 'יומיים'. השיב הרבי: 'אני כאן עשרים שנה, ולא ראיתי דבר כזה'. אם זה לא בראש שלך – אז אתה לא שם לב לזה. הוא לא הרשה לאף אחד להעיר על שום דבר".
זכות הצדיק תגן בעדינו אמן !
הועתק באישור מהעמוד פייסבוק :
