ב"ה

טור לפרשת תרומה

כותרת: זה שער השמים

על הרבי מקוצק מסופר, כי נשאל איפה ה' נמצא, והשיב: "איפה שנותנים לו להיכנס"…

לעומת זאת על הרבי מסוכצ'וב מסופר, כי כאשר היה ילד אמר לו מישהו "אתן לך מטבע אם תאמר לי איפה ה' נמצא". הילד השיב בחכמה "ואני אתן לך שני מטבעות אם תאמר לי איפה ה' לא נמצא"…

שני הסיפורים מייצגים את הדילמה הבאה: אם ה' נמצא בכל מקום, איך נאמר כי הוא נמצא במיוחד במקומות מסוימים?

הדילמה הזו עולה בעוצמה בפרשת השבוע. התורה מספרת על המשכן ועל ארון הברית, בו שרתה השכינה, כמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אבל אם ה' נמצא בכל מקום, מה הכוונה שהוא שוכן דווקא בארון הברית?

בעל התניא מסביר זאת באמצעות משל מהגוף והנשמה. מצד אחד הגוף כולו חי, ומזה מובן שהנשמה נמצאת בכל איברי הגוף. מצד שני עיקר אישיותו של האדם מתבטאת דווקא במוח, ומזה מובן כי הנשמה מתגלית בעיקר במוח, ובאמצעותו שולחת את הוראותיה לכל איברי הגוף.

בנמשל, מצד אחד העולם כולו חי וקיים, ומזה מובן שה' נמצא בכל העולם, "מלוא כל הארץ כבודו". אך מצד שני המוח של העולם נמצא בארון הברית, ומשם מאירה ההתגלות האלוקית לכל העולם כולו.

תשאלו: איך אלוקים כה גדול יכול להיכנס לארון כה קטן?

מסתבר שזו גדלותו של ה'. בעולמנו, לדבר גדול יש מגבלה שאינו יכול להיכנס למקום קטן. פעם היה ראיון עם אדם מאוד גבוה ברוסיה, והלה התלונן כי קשה לו בחיים. הוא לא יכול להיכנס לרכב, אלא צריך לא פחות מאשר משאית (!).

אבל ה' הוא 'כל יכול'. אין לו שום מגבלה, וגם הגדלות איננה מגבלה עבורו. למרות גדלותו ואינסופיותו, ביכולתו לצמצם את עצמו ולהשכין את שכינתו במקום כה קטן כמו ארון הברית.

אם תרצו, זו תמצית היהדות. למרות שהתורה היא חכמתו של ה' ועוסקת ברבדים הנשגבים ביותר של המציאות, בכל זאת היא טורחת להתייחס לפרטים הקטנים ביותר של חיינו.

קחו לדוגמה את ההלכה האומרת כי בנעילת הנעליים – נעל ימין קודמת לשמאל, כי הימין קודם; אך בקשירת השרוכים – נעל שמאל קודמת לימין, כי את התפילין קושרים בשמאל.

כך 'מכניסים' את ה' גם לפרטים הקטנים ביותר של החיים…